השירה העברית המודרנית מתאפיינת לרוב בסגנון 'רזה' הממעט בקונוטציות מקראיות, או בפרישׂה אל עולמות תוכן אחרים בזמן ובמרחב התרבותי. למרות זאת, כישוף החומש הראשון ממשיך ומהלך, סיפורי בראשית עדיין פועמים בין מילות השירים הנכתבים בימינו. פסוקי הספר ממשיכים ומטלטלים, מפכּים בהשראתם, באנושיותם, בקִרבתם אל קרבינו־אנו. הבחירה להנכיח את קולו של ספר בראשית בגיליון זה מבקשת לחשוף את מקור ההשפעה המצוי בבסיס היצירה. כמוה כהתכתבות עם משאלת היצירה — הבריאה עצמה.

זכינו לקבל מבחר שירים נרחב של יוצרים בני זמננו המתכתבים עם רגעים בחייה של 'ההתחלה הראשונה'. קוצר היריעה לא אפשר לנו לכנוס את כל הקולות פנימה, ועם זאת, מצאנו עצמנו לא אחת נרגשות או נסחפות עם הגילויים המגוונים של הדימוי האחד. כך למשל אות קין אשר חזר והופיע בשׂערהּ המלבין מזוקן של אישה, במשאלה לחלקת אדמה ובית, ובגלעין כוח הכובד של העולם. כאותו כוח קדמון החוזר אל פרשות השבוע שנה אחר שנה, ומגלה אותן בכל פעם מחדש — כך גם אנו.

חומריו של ספר בראשית נושאים בחובם את האין־סוף שאין לפענחו ולהבינו, את התוהו ובוהו הקיומי שנשגב מאתנו. לצדו, מונחים בחומש זה רגעים אנושיים מוכרים וריחם כה ביתי. רגשות חשופים כמו קנאה, תשוקה, זעם, חמלה ועוד רבים נוספים וטביעות אצבעות בני אנוש טבועות בם. זהו החומש היחיד אשר עדיין אינו מספר סיפורו של עם שלם; התורה מדברת בשפת בני אדם, שפת אבא ואמא, אח ואחות. התחושה המוכרת מאפשרת לא פעם לגשת ולצמצם את המרחק הניכר בינינו לבין הדמויות, ולרגע לרדת עם יוסף אל הבור, להניח יד על בטנה של רבקה או לכאוב עקרות ואובדן. כך תמצאו גם כאן, בין דפי הגיליון הזה.

הבריאה היא יצירה. עולם שנברא בעשרה מאמרות, אך לא יִכלה הפה מדבּרו. בכל שירה ישנו ניסיון נואש לאחוז לרגע שבריר מן הפלא, ובו־זמנית ההכרה שהוא גדול מכף ידנו וסוד קסמו הוא בחמקמקות זו.

רננה אייזנברג ואפרת ביגמן,

עורכות הגיליון