בשנת 1956, חוקים מיוחדים של הרָאיס, גמאל עבד אל נאצר, כופים על היהודים לעזוב את מצרים. הנערה שחזתה במו עיניה כיצד עולמה על גדות הנילוס שוקע במצולות, מוצאת את עצמה פתאום בלונדון ונדרשת לספר על כך...
בערפילי הרחובות, בשיממון של כיתות הלימוד ובבדידות של הספריות, רודפים אותה הזיכרונות של מקומות ואנשים שנעלמו – לא רק עלומיה, משפחתה או החברה הנוצצת והרב-תרבותית של קהיר שהייתה חלק מהוויתה, אלא נעלמו גם הקהילה שהתפזרה לעד ותרבות בת אלפי שנים, שמתגלות בבת אחת לעיניה כזהותה שלה. היהודים שנושלו מרכושם וממשלח ידיהם, מזכויותיהם ומאזרחותם, חשופים לחיצי בוז, למעשי לינץ’ ולעריצות השלטון ומדיניותו – אל מול אצולה מצרית-ערבית דקדנטית - נאלצו לחתום שלעולם לא יחזרו לארץ הזאת, שהם היו חלק ממנה מקדמת דנא. ”היהודים הם הכלבים שלנו,” הצהיר המימסד והאספסוף.

הרוח קמה והאלימות משתוללת, אבל אירופה לא מוכנה לשמוע על כך מפיהם של העקורים החדשים, כשם שעשר שנים קודם לכן לא רצתה לשמוע את קולם של ק. צטניק ופרימו לוי. הנערה הניטשאנית במקצת חששה שיערכו על גופה ובמטלטליה חיפוש בנמל התעופה ולכן שרפה את כל כתביה, ובמשך חצי מאה היא עתידה לגנוז את הרומן הזה, שנכתב זמן קצר לאחר הקרע הגדול. לאורך כל אותן שנים היא כפתה על עצמה מחקרים ממושכים במטרה להבין מה קרה, בחרה בשם-העט בת יאור, הרי היא ’בת הנילוס’, חקרה ותיארה את מנגנוני הג’יהאד והד’ימיות בספרים רבים.

ספר זה הוא רומן נעוריה של בת-יאור, כשהיא מגלה את האסון של ציוויליזציה יהודית שוקקת חיים שנכחדה, עד כדי סילוק כל עדות למוצאה. זו שקיעה חדשה, שבה זיכרונן של רוחות רפאים ועָבָר המסרב למות דורשים צדק, שמבטו של העולם על הדיכוי שחוו על בשרם ישתנה.