עֶדְרֵי מַחְשָׁבוֹת שׁוֹעֲטִים בְּמִצְחֲךָ,
נְמוֹגִים עַל סַף הָעֵינַיִם.
אַתָּה נִרְעָד.
עָנָן אָבָק מַכֶּה בְּךָ גַּרְגְּרִים,
שְׂפָתֶיךָ מַטִּילוֹת פַּלְצוּר
עַל מִלִּים בּוֹרְחוֹת.
גַּם הַיָּם מִתְרַחֵק.
אַתָּה שׁוֹמֵט הֲבָרוֹתֶיךָ, שׁוֹ-
תֵק.


עכשיו, כשקליפותינו מתרחקות, ספר שיריו השני של נעם רחמילביץ', הינו ספר חכם ועדין מאוד. זאת שירה אשר נעה בין התפרצות לבלימה. היא חשה את רעדם של "עדרי מחשבות שועטים", את תנופת "עָנָן אָבָק מַכֶּה גַּרְגְּרִים", אך בו בזמן מטילה "פַּלְצוּר עַל מִלִּים בּוֹרְחוֹת".
בלשון שקופה, קריסטלית, משרטט המשורר את דיוקנו של אביו דרך יחסיו המורכבים עמו, למן הילדות ("הָיִיתִי בְּמַעֲמַקֶּיךָ, אֶחָד קָטָן מִינֵי רַבִּים"), דרך הזִקנה והחולי הקשה (אַתָּה מֵגִיב בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, פּוֹתֵחַ פֶּה כִּדְלָתוֹת חַשְׁמַלִּיּוֹת") ועד האבחנה העמוקה, הקולעת: "אֲנַחְנוּ מִשְׂתַרְגִים זֶה בָּזֶה כְּשָׁרְשֵׁי אֲוִיר: בְּנֵי שְׁבָטִים שׁוֹנִים מִתְפַּלְּלִים בְּאוֹתָהּ שָׂפָה". הקשר עם האב, משיאי הספר, מוליך אל הבית, אל הזוגיות העכשווית, רבת הפנים. "גּוּפִי נֶחְבָּט בְּגוּפֵךְ, נַפְשֵׁךְ מוֹשִׁיטָה לִי אֶת בְּגָדַי", הוא כותב בשיר הנפלא 'לפנות ערב' ומסיים במשפט המטלטל "חֹשֶׁךְ מִתְעַבֶּה כְּמוֹ אַחֲרֵי בָּרָק". זאת זוגיות שרחמילביץ' מתארה בכנות חדה, מעוררת הזדהות: "קֶרַח הַקִּרְבָה תַּחַת רַגְלֵינוּ הָיָה דַּק מִשֶׁדִּמִּינוּ", ובו בזמן מעניק לנו רגעי עונג נפלאים של אהבה: "אַתְּ רוֹצָה לִשְׁכַּב אִתִּי שׁוּב וָשׁוּב/ וַאֲנִי צָרִיךְ לָשֶׁבֶת כְּדֵי לְהַאֲמִין: שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּגִיל הָעֲמִידָה וְאַהֲבָה שׁוֹפַעַת, יַצִיבָה וּמְרַפְרֶפֶת כְּיוֹנֵק דְּבַשׁ".
בתנועה שבין התפרצות לבלימה נולדת שירה. "כַּפּוֹת הַמִּקְלֶדֶת הַקִּדְמִיּוֹת שֶׁלִּי חוֹפְרוֹת בְּמֶרֶץ" הוא כותב ומלמד אותנו שהכתיבה היפה ביותר היא זאת המוליכה פנימה – אל הבית, אל רגעי היומיום והמשפחה: "אֲנִי רָתוּק בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַחֲלוֹם מִתְנַעֵר/ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אֵד מִתְפּוֹגֵג/ חֲמִימוּת כְּפוּלָה נִצְמֶדֶת אֶל גַּבִּי אַתְּ/ הַמִּצְנָח שֶׁלִּי אַתְּ גִּלְגּוּל הַצַּנְחָנִים/ אַתְּ הַחוֹל הָרַךְ חַכִּי טִפַּת טַל/ חָזַרְתִּי".


יקיר בן-משה