קונרד אדנאואר, קנצלר מערב גרמניה בשנים 1949–1963, היה לא רק דמות מפתח בשיקומה ובהתאוששותה של ארצו מנזקי מלחמת העולם השנייה, אלא גם שותף מרכזי בכמה מיזמים של הקהילה הבין־לאומית, שתרמו לגיבושו של גוש המדינות המערבי בתקופת המלחמה הקרה והפכו את מערב גרמניה לכוח מוביל בגוש זה. ספר זה סוקר את המהלכים הפוליטיים והדיפלומטיים שהוביל אדנאואר בשנים המכריעות 1950–1952: החתימה על הבריתות שכוננו את הקהילות האירופיות ואת האיחוד האירופי העתידי; החבירה לארצות הברית במטרה להדוף את השתלטותה של ברית המועצות; המתח בין הרצון לאחד את גרמניה המפוצלת לבין הרצון להבטיח שגרמניה תישאר מערבית ודמוקרטית; הניסיון לשלם את החוב הכספי והמוסרי שהותירו זוועותיה של מלחמת העולם השנייה, ובמסגרתה גם תוכנית השילומים לעם היהודי ולישראל; והניסיון לפייס את העולם תוך שמירה על האינטרסים הגרמניים ועל השאיפה של מערב גרמניה להפוך למדינה עצמאית, חזקה ומרכזית באיחודה של יבשת אירופה. ”כל זה לא מובן מאליו. במשך דורות, גרמניה ייצגה דווקא את העיקרון של התנגדות לערכים הפוליטיים של המערב... אף שהיה מדינאי בעל חזון, הכרעותיו של אדנאואר לא נבעו מאידיאלים מופשטים. לא הערצה לערכי המערב גרמה לו לחתום על הסכם הידידות הצרפתי–גרמני, אלא חשש הגובל באימה מהאיום הגובר שבמזרח – ברית המועצות הסטליניסטית. המדיניות שהתווה – שילובה של גרמניה בבלוק של דמוקרטיות מערביות – היוותה דרך מוצא מהתוכנית שביקשו הסובייטים לקדם: איחוד גרמניה בתנאים הנוחים למוסקבה על ידי הקמת ממשלה כלל־גרמנית ניטרלית שבה נציגים משתי הגרמניות” (מתוך פתח הדבר מאת עפרי אילני).