"וינגייט חתך לעצמו את הגרון," אמרתי.
"באמת," התפעל האיש, וסיפרתי לו איך ב־1941 הגיע וינגייט מלַקהיר, ולא מינו אותו לשום תפקיד. האיש נד בראש, ביקש לדעת מדוע. תיארתי לו איך יום אחר יום הסתובב וינגייט במשרדי המטה הכללי, חולה קדחת, אחד שאין לו מה לעשות ואין לו סיכוי לחזור לפלסטיין ולהקים שם צבא יהודי כפי שחלם. סיפרתי שהיו לו התקפי דיכאון, זה היה יכול להתחיל אצלו מכלום, בבת אחת הוא היה בהרגשה שהמוות עומד לבוא, ויום אחד, בחדר במלון, הוא לקח סכין, תקע אותו בכל כוחו בעורק הראשי, נפל על הרצפה.
"איזה סכין," התעניין האיש.
"סכין ציד," אמרתי.
"זה לא קל," צחק והצית לעצמו סיגריה נוספת.
הסיפורים של הדרה לזר מתרחשים במרחבי הקולוניאליזם של המאה העשרים: אנגליה, הודו, צרפת, סינגפור וישראל. יש בהם ניחוח של עולם ישן והם כתובים במסורת הסיפור הקצר הקלאסי, אינטימיים, לוכדים את הרגע החומק, מהודקים ובנויים לעילא. בה בעת הם רעננים ואקטואליים, הפרספקטיבה שלהם ביחס למציאות יציבה וצלולה ועולה מהם ביקורת חברתית ופוליטית רלוונטית ומאירת עיניים.
לזר כותבת על האחר, הזר, כפי שהוא נגלה לעיני הגיבורות שלה: אורד וינגייט, מסטרויאני, שאולי הוא מרצ'לו ואולי מישהו אחר או צעיר ערבי המולך בפרדס נטוש בשרון. המפגש עם הזר מעורר סקרנות אינטלקטואליות וארוטית וזו היא גם חוויית הקריאה המחכימה והמענגת הצפויה לקוראים בספרה החדש, היפהפה, השמונה־עשר במספר.
הדרה לזר נולדה בחיפה. למדה היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים וספרות בסורבון בפריז. 2 סיפורים הוא ספר הפרוזה השישי שלה.