לאחר מלחמת העולם השנייה הבטיחו בעלות הברית לרדוף את הפושעים הנאצים "עד קצה העולם". אלא שבפועל זה לא ממש קרה. לצד רבים מתלייניו של היטלר שנמלטו לאמריקה הדרומית, רבים יותר נשארו באירופה; ומבין אלה, רבים מוותיקי הס"ס ושירותי הביטחון הנאציים לא הניחו בתום המלחמה את נשקם: הם נעשו שכירי חרב באירופה ובמזרח התיכון, ומילאו תפקיד מרכזי בשנותיה הראשונות של המלחמה הקרה. ממסעדות יוקרתיות בגרמניה, מנמלי מבריחים בבלקן וממועדונים בדמשק ובקהיר, הם טוו רשתות של מודיעין, סחר נשק וייעוץ צבאי, וחלמו על עושר מופלג ולפעמים גם על מהפכה נאצית חדשה. ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה, צרפת, גרמניה המזרחית, גרמניה המערבית, מדינות ערב, תנועות מחתרת שונות ו־כן, אפילו ישראל – כולם רצו את הנאצים לצידם במשחקי הכס של ראשית המלחמה הקרה.

בספרו החדש והמרתק נמלטים, המבוסס בין השאר על מסמכים שטרם נחשפו מארכיונים של שירותי ביון שונים, מגולל ההיסטוריון דני אורבך את סיפורם של שכירי החרב הנאצים ואת סיפורם של שירותי הביון שהאמינו בכוחם של אותם שכירי חרב ונגררו בעיוורונם למנהרת אשליות מסוכנת. האמריקאים שניסו ליצור תנועות גרילה נאציות בעולם הקומוניסטי, הגרמנים שבנו רשתות ריגול מפוקפקות של ותיקי גסטפו, הצרפתים שפתחו בקמפיין טרור נגד סוחרי נשק גרמנים באלג'יר, הערבים שחלמו להיעזר בגדולתם הצבאית של הנאצים, והישראלים שנכנסו לפאניקה מנוכחותם של מדענים גרמנים במצרים ואף גייסו את אוטו סקורצני, "אלוף הקומנדו" של היטלר – כולם יצאו בשן ועין מהשותפות המפוקפקת. בסופו של דבר, כשהתפזר העשן והרשתות הנאציות התפוגגו, התברר שהסובייטים היו המרוויחים היחידים.

פרופ' דני אורבך גר בירושלים ומרצה בחוגים להיסטוריה וללימודי אסיה באוניברסיטה העברית. בין ספריו, שתורגמו לשפות רבות:

ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר (הוצאת ידיעות אחרונות) ובוגדים למען המולדת - המורדים הפטריוטים של יפן (הוצאת אוניברסיטת תל אביב).