״תן לי סיגריה.״ היד שלי לא מגיעה לחפיסה שלו. 

״מה שתרצי.״  

אני מסתכלת עליו ואומרת ברצינות מוחלטת, ״תיזהר ממני.״ 

הוא מושיט לי אחת ומניח יד על הלב, מחייך. כמעט ולא החלפנו מילה וכבר אני מרגישה שאני עומדת להתנפל על הגבר הזה ולמשוך אותו אלי עד שיצרח, שיתחנן שאעזוב, וגם אז לא ארפה. לנגד עיני צְבוֹעִים מרטשים את הבשר החשוף של הפגר. המבט שלו נשאר עלי והחיוך גם עדיין שם, ניבים שפונים מעט פנימה ועולים על השיניים הבאות בתור. הפה הזה כל כך יפה בעיני.

״נו?״ אני חסרת סבלנות. 

״מה?״ 

״מה אתה אומר לי?״ 

״מה אני אומר לך?״ הוא משתהה לרגע ואני נדרכת, ״אל תקשיבי לעמוס. אל תבואי לעבוד אצלי.״ 

״טוב.״ אני מקרבת אלי את המאפרה, ״למה אתה אומר את זה?״ 

״למה את חושבת שאני אומר את זה?״ 

״כי כנראה יש לך משהו אישי נגדי. או בעדי.״ 

הוא מלכסן אלי מבט, ״נכון מאוד.״ 

״הכרתָ אותי לפני שלוש דקות.״

״הספיק לי.״

״מנוול.״

הוא שוב מרשה לעצמו לחייך, ״אין לךְ מושג.״ 

להיות נועה זה להבין מהר שהגבר הזה אומר לה עכשיו משהו חשוב. הוא אומר לה שיש אפשרות שהיא עומדת מול מה שחיפשה. היא מבינה שיש מחיר והיא מוכנה לשלם והולכת איתו: לשירותים, לנסיעות, לדירות מאובקות. היא רוצה לכבוש ולקחת ולבזוז כל מה שרק אפשר להשיג מהגוף ומהנפש שלו, לקלף כל שכבה ביניהם עד שתגיע לעיקר, עד שתדע שהפעם מצאה מישהו חזק מספיק בשביל להיות מולו נועה.

רוזנפלד הוא רומן סוחף, פרוע ואישי על מערכת יחסים שנבנית על אדמה חרוכה. קסלר לקחה מהמציאות עסיס וייאוש, וכשרקחה מהם ספר יצרה תרכובת עשירה, מלאה הומור ומורכבת כפל כפליים.

מאיה קסלר חיה ועובדת בתל אביב.