לח"י היתה מחתרת קטנה מאוד — העמוקה, ה"אידיאולוגית" והקיצונית מבין המחתרות שנלחמו כאן על הקמת המדינה. כשהבריטים הודיעו שהם מתכוונים לעזוב את הארץ, חברי לח"י הבינו שהמחתרת סיימה את תפקידה וחיפשו טעם חדש למלחמתם כדי להמשיך לעשות היסטוריה, ולא סתם לקום וללכת הביתה כי המחתרת נגמרה. 

העצים והשבבים מתאר ימים של מבוכה ואובדן דרך שבהם נסדק ארגון לח"י. אריה אלדד נסמך על תיעוד, על סיפורים ועל הדמיון שלו, ומספר סיפור מרתק וחשוב על חבורה אידיאולוגית, קיצונית ומורכבת שהיום קשה לתאר כיצד התכנסה: חרדים לצד כנענים, נאמני "מלכות ישראל" ושמאלנים, אנרכיסטים וקומוניסטים. 

את המחתרת הנהיגו שלושה חברי ה"מרכז": יצחק יזרניצקי־שמיר, נתן פרידמן ילין־מור וישראל שייב, שהוא אביו של אריה אלדד.

אלדד כותב על הפרק האחרון בתולדות לוחמי חירות ישראל, על התעייה, הטעויות והערפל האידיאולוגי ששררו בימים האחרונים של המחתרת, כשאנשיה המשיכו לפעול: תקפו מחנות צבא בריטיים, פוצצו מפקדות ואת בתי הזיקוק בחיפה, שדדו מחסני נשק ובנקים. הוא כותב על פיצוץ הרכבת שהובילה חיילים בריטים מקהיר, על חיסול הקונסול הפולני וההתנקשות ברוזן ברנדוט, וגם על ההוצאה להורג של חבר נאמן. הוא כותב על הפוליטיקה של המחתרת ועל חיי היומיום של חבריה, על האהבות הגדולות שצמחו בה, על הגבורה ועל הבדידות, על העצים הגדולים שנכרתו וגם על השבבים שניתזו ונותרו בצדי הדרך.

אלדד כתב מפני שהיה מוכרח לכתוב את הסיפור הקיצוני והאנושי הזה, ומפני שרק הוא יכול היה לכתוב אותו כך: בתנופה אישית, באחריות אינטלקטואלית, בהערכה ובביקורת.

פרופסור אריה אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר, פרופסור לרפואה, שימש חבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, עמד בראש ועדת האתיקה של הכנסת ה־16 ובראש שדולת הכנסת למאבק בשחיתות. בעל טור שבועי ב"מעריב סופשבוע", מגיש תוכנית רדיו יומית ברדיו 103 ועוסק בכתיבה.

העצים והשבבים הוא ספרו השביעי.