״אני רואה אותו וקופאת. איך אסביר את העובדה שהחוטם הדק והמחודד של כלבתנו מציץ מתוך חיתול שעוטף את חזי? אני משפילה מבט אל המנשא כאילו הופתעתי לא פחות מגרי. תפסו אותי על חם... הגיע הזמן. נמאס לי לשמור סוד, להעמיד פנים שהכול בסדר. כזאת אני בגיל העמידה — אבודה ומבולבלת, נעה ונדה ללא הרף בין עולמי לבין העולם האמיתי. אם הכלבה עוזרת לי לשרוד בימים קודרים אלה, שיהיה לי לבריאות. אין לי במה להתבייש. למעשה, אני ראויה לכל שבח כי מצאתי פתרון לא־מזיק, לא־אלכוהולי, לא־נרקוטי
ולא־קנבואידי לכאב שלי. (נכון?)״

האמת היא שג'ודי מעולם לא התכוונה ללבוש את הכלבה. איכשהו, היא ירדה לסדר את המרתף, נתקלה במנשא שקיבלה ממישהו כשבנה טדי היה תינוק, ובעיניים דומעות (כי טדי המתבגר הולך ומתרחק ממנה) נזכרה שמעולם לא השתמשה בו.
איך זה מרגיש, להשתמש במנשא? שאלה את עצמה. במטבח היו קופסאות שימורים והיא שקלה לשים כמה בתוך המנשא, אבל אז הכלבה פסעה פנימיה, ו — נו — מי לא היה מכניס את הכלבה למנשא לראות איך זה מרגיש?
החיים של ג'ודי לא הסתדרו לפי התוכנית. היא היתה כוכבת לרגע כשכתבה ספר ילדים מצליח אבל אלה שאחריו נכשלו ועכשיו הקריירה שלה מדשדשת, והקריירה של בעלה מדשדשת, כמו גם מצבם הכלכלי והנישואים שלהם. בעצם, הכול מדשדש וג'ודי - משותקת על ידי מינונים שווים של חרדה ואהבה — לא יכולה אפילו לקום וללכת.
אז היא מסתובבת עם הכלבה. גוף חמים, דופק הולם, נחמה במנשא.
חרדת פרידה הוא מאותם ספרים נדירים שנקראים אגב צחוק ובכי, ונחרטים בלב.
לורה זיגמן היא המחברת של כמה רבי־מכר. חרדת פרדה זכה לאהדת הקהל ושבחי הביקורת.