"זו איננה אוטוביוגרפיה. קורות חיי הם לא עד כדי כך חשובים. אני רק מבקש לחלוק את ניסיוני כמפקד שהוביל לוחמים לקרב. אין כאן אמירה תיאורטית אחת שלא נבחנה תחת אש. הדוגמאות שמובאות הן מרגבים שהאדימו. ברור לי שבחלק מהמקרים התגובות לדברים הנכתבים יהיו עוינות. אני יודע - מדובר בדיני נפשות. אך הגעתי למסקנה שעלי לומר את דברי. זוהי צוואתי האישית והמקצועית לדורות הבאים."
אלוף (מיל') דורון רובין הוא מהדמויות האגדיות בצה"ל. לוחם אמיץ, מפקד מסור ונערץ. מ"פ במלחמת ששת הימים, מג"ד במלחמת יום הכיפורים, מח"ט צנחנים בשלל מבצעים נועזים, מח"ט שריון במלחמת לבנון ומפקד אוגדה בשריון.
מופת של דוגמה אישית ויושרה, שהכשיר מאות לוחמים ומפקדים.
בדרכי שלי הוא מסע בין תחנות מפתח בקריירה הצבאית של רובין, ובין קרבות ידועים בתולדות צה"ל, במטרה להפיק מהם תורת לחימה שעיקרה: מתאמנים
כמו שנלחמים.
• מה המוטו שנטבע בגדוד 202 בקרב ואדי מבעוק?
• מדוע החווה הסינית הוא "קרב גבורה" ללא גבורה?
• למה נהרגו רבים כל כך בגבעת התחמושת ובקרב על החרמון?
• מה אפשר ללמוד על הלם קרב מקרב סולטאן יעקוב?
• האם יש לחלץ פצועים בכל מחיר?
• למה לאמנות המלחמה אסור להתבסס על מיתוסים ועל הקרבה?
• מדוע בצה"ל מעדיפים חלוקת צל"שים על פני עריכת תחקירים?
רובין אינו מהסס לשבור מוסכמות. הוא מצביע על הצלחות אך גם על
כישלונות – שלו ושל אחרים – מתוך תפיסה שמפקד טוב צריך לקחת אחריות. הוא מנתח אירועים לעומק ומפרק אותם לגורמים. הוא מתבונן במפקדיו ועמיתיו לאורך השנים: רפול, יאנוש, שומרון, קהלני, מרדכי, מופז, ברק ורבים אחרים. כמו בדרכו הצבאית, גם כאן הוא יסודי, שולט בחומר ואינו מוותר על האמת שלו. לכן בדרכי שלי הוא לא רק קריאת חובה לכל מפקד, אלא ספר שירתק כל אדם שערכיה של מדינת ישראל וצבאה יקרים לו.
דורון רובין הלך לעולמו בינואר 2018, זמן קצר לאחר שהשלים את כתיבת בדרכי שלי. הספר נפתח בהקדמה מאת הנשיא ראובן ריבלין, ומצורפים לו פרקים מאת אלוף (מיל') דורון אלמוג ואלוף (מיל') יום־טוב סמיה – שניהם פקודיו של רובין וחבריו.

דורון רובין נולד ב־1944 בבית יוסף וגדל בבוסתן הגליל. ב־1963 התגייס לצנחנים. במלחמת ששת הימים היה מפקד פלוגה בגדוד 890. במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד 202 והוביל אותו בקרב ואדי מבעוק. לאחר המלחמה שימש כקצין אג"ם של פיקוד הצפון, וב־1977 מונה למפקד בית הספר לקצינים. ב־1979 מונה למפקד חטיבה 35, חטיבת הצנחנים הסדירה, והוביל אותה בסדרת פשיטות בלבנון. הוא עבר הסבה לשריון, וב־1982, שלושה ימים לפני שפרצה מלחמת שלום הגליל, מונה למפקד חטיבת השריון 500, שאותה הוביל בקרב עין זחלתא. לאחר מכן היה מפקד אוגדה 194, וב־1983 מונה למפקד אוגדה 162 ופיקד על הגזרה המזרחית בלבנון. באמצע שנות ה־80 עמד בראש חטיבת התורה והפיתוח במפקדת חילות השדה. ב־1987 הועלה לדרגת אלוף והיה לראש אגף ההדרכה במטה הכללי. ב־1991 השתחרר מצה"ל לאחר 28 שנות שירות.
רובין היה בוגר החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, בוגר בית הספר למלחמה בפריז ובוגר המכללה לביטחון לאומי. הוא נפטר בינואר 2018, והותיר אחריו את אשתו הגר, ארבעה בנים ו־14 נכדים.

"השירות בצבא הוא עדיין שליחות. בעסקי חיים ומוות רצוי שיעסקו הטובים, השקולים והאחראים שבינינו, בלי שום קשר להשתייכותם למוקדי כוח כאלה ואחרים. זה מה שהייתי רוצה להנחיל לדור המפקדים הצעירים, שגדל עכשיו ויגדל בעתיד: אל תשרדו, אל תתחמנו, אל תקמבנו. היו ישרים, הגונים, ערכיים."