תיאור:
נוסעת ללונדון בשביל חיבוק
כל הזמן אני פוחדת
שיישפך לי
שירד לי
שיראו לי
[מתוך הספר]
ספרה של נועה צדקה, המעבר בתעלות הדמע תקין, הנו אוסף של צילומים וטקסטים המשולבים כפסיפס. ביצירתה מתמודדת צדקה עם חומרים אוטוביוגרפיים ואינה מרחיקה את האמנות מאפרוריות היומיום. גוני האפור, למעשה, הם אלה המרכיבים את יצירתה והם מנעד העושר שלה. כך, לאורך הפאזל הפרום הנפרש בפנינו, מתגלים חייה של אישה צעירה במשך עשור - מתוך תנועה בין תל אביב, לונדון, אמסטרדם ופולין - אישה המחפשת אחר נוכחות גופה שלה ואחר נוכחות אנושית ואורבנית בלתי מנוכרת.
בספר מצויים, זה לצד זה, אנשים שפגשה צדקה לרגע ברכבת, נופים, בני משפחה ובני זוג, ובמקביל, הן בצילום והן בטקסט, נחשפות תקוותיה ומצוקותיה הפיזיות והנפשיות. סיפור האהבה הנרקם בהמעבר בתעלות הדמע תקין מציג את האהבה על מורכבויותיה ויומיומיותה המדכדכת לעתים; כך נוצר מהלך מרתק של סיפור אהבה המתנגד לז´אנר של "סיפורי אהבה". קשה שלא לחוש קרובים לאישה הרגישה שעיניה פקוחות אל תוך נפשה ואל המרחב החיצוני העירוני שבו היא מצויה ולזוג המדבר ושותק בשלוש שפות.
בפעם הראשונה שראיתי את פולין דרך האוטובוס הנוף נראה לי רך הבתים לא הכאיבו לשמים העצים לא הכאיבו לבתים הבתים לא הכאיבו לעצים
[מתוך הספר]
בצילומיה משמרת נועה צדקה מגע לא דיגיטלי ועובדת בנגטיב שחור-לבן המפותח בידיה בחדר חושך. תחושת החומר הבלתי מנוכר השורה על הצילומים מוקרנת באופן מפתיע גם מהטקסט עצמו. אוסף הצילומים והטקסטים, שיכול היה להיתפס כשרירותי למראית העין, מתגלה כיוצר תנועה פיוטית מרגשת המצטברת לכדי לכידות מפתיעה של המילה והתמונה.