אריאלה אזולאי ועדי אופיר מציעים כאן בחינה מחדש של מבנה המשטר בישראל. הם מראים כיצד התפתחותו של "הכיבוש" ממצב ארעי לפרויקט רב עוצמה, ומפרויקט למשטר קבוע חוללה למעשה הפיכה משטרית במדינת ישראל. ממדינה שכל תושביה הם אזרחיות ואזרחים, גם אם לא שווי מעמד, הפכה ישראל למדינה אשר יותר משליש מהנשלטים הכפופים לה משוללים מעמד פוליטי. השינוי הזה התמסד בסדר משטרי חדש המתקיים כבר עשרות שנים ויש לו כושר שימור עצמי והגיון פנימי משלו – אי אפשר להתייחס אליו עוד כאל תאונה היסטורית או הרפתקה חולפת של המדינה היהודית.
אזולאי ואופיר מציגים היסטוריה מקיפה וניתוח מבני של משטר הכיבוש ושל טכנולוגיות השליטה והממשל המיוחדות שהתמסדו בו. בשפה נקייה ככל הניתן מטרמינולוגיה ביטחונית ולאומנית רווחת הם מציעים דין וחשבון מפורט על ניהול המרחב והזמן בשטחים, מנתחים את האלימות כמערך שלטוני בפני עצמו ואת ההפרדה הם מציגים כשלובה במנגנונים של הכפפה ועירוב.
אזולאי ואופיר טוענים שצריך להבין את משטר הכיבוש כחלק מן המשטר הישראלי, ולאור העובדה הזאת יש לפרש ולהגדיר מחדש את המשטר הישראלי עצמו. הם מבקרים את המודלים הקיימים לאפיון המשטר הישראלי ומציעים מסגרת מושגית חדשה לדיון המשטרי. מסגרת זו נשענת על ניתוח וניסוח מחדש של מונחים פוליטיים יסודיים כגון לאום, אומה, מדינה, ריבונות, משטר ושלטון. המחברים מתארים את המשטר הישראלי כמשטר מפוצל, שבו משטר כיבוש ומשטר דמוקרטי מתקיימים זה לצד זה בתוך מערכת אחת אך אינם מוטמעים זה לתוך זה. הם מראים כיצד הפיצול בין שני המשטרים והאלימות הנדרשת באופן קבוע כדי לייצבו מאפשרים לקשר ההדוק ביניהם להתקיים תוך שמירה על "ניקיון" יחסי של שתי צורות המשטר: שלטון חוק, כללי משחק דמוקרטיים ואפליה אתנית מדודה ומוגבלת בצד האחד; שלטון צווים, רודנות צבאית ומכונת הפרדות מרחבית-אתנית בצד האחר.
במקום להציע מודל תיאורטי כללי ולבדוק את התאמתו למצב הקיים, המחברים מחלצים את דמות המשטר מתוך המציאות הפוליטית והשלטונית הקיימת. על בסיס אפיון המשטר הקיים הם מסמנים אופק אוטופי: תארו לעצמכם משטר שבו הלאומיות (כמו הדת) הופרדה מן המדינה באופן שמונע ממנה לשמש חוּפַּת הצדקה למעשי מדינה שאין להם כפרה. תארו לעצמכם מדינה שאזרחיה למדו לדבר זה אל זה באזרחית והלאומיות משמשת אותם כמשאב ומרחב של תרבות אנושית, מוסרית. תארו לכם מדינה שבה השלטון דואג לעניין המשותף, הכללי באמת, טובת הכלל.

אריאלה אזולאי מלמדת תרבות חזותית ופילוסופיה בת זמננו בתוכנית לתרבות ולפרשנות באוניברסיטת בר אילן. ספריה האחרונים: "האמנה האזרחית של הצילום" (רסלינג, 2007), "היה היה פעם: צילום בעקבות ולטר בנימין" (הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2006).
עדי אופיר מלמד פילוסופיה במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל-אביב ומשמש כעמית במכון ון ליר ובמכון הרטמן בירושלים. בין ספריו "לשון לרע" (עם עובד 2000) ו"עבודת ההווה" (הקיבוץ המאוחד 2001). ספרם המשותף הראשון של המחברים, "ימים רעים: בין אסון לאוטופיה", ראה אור בהוצאת רסלינג (2002).