השנים הראשונות של שנות השלושים המוקדמות ביצע ויטגנשטיין את התפנית בעמדתו הפילוסופית כפי שגובשה בטרקטטוס הלוגי פילוסופי (אותו כתב במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנים 1917, 1918) לא לפני שהספיק לעזוב את את הפילוסופיה בשנת 1920 אליה חזר רק בשנת 1929. הוא התמודד עם מה שתפס כדוגמטיות של ספרו הקודם והחל להניח את התשתית למה שהבשיל לימים כ"חקירות פילוסופיות". כלומר בהמחברת הכחולה והמחברת החומה, מוצגים לראשונה מושגי המפתח במתודולוגיה הפילוסופית החדשה: משמעות כשימוש, משחקי שפה, דמיון משפחתי, ראיית אספקטים ועוד. יחד עם זאת תהא זו טעות לייחס ל"מחברות" חשיבות משנית בלבד ולקוראן רק כשלב בהתפתחות רעיונותיו של ויטגנשטיין של "החקירות" או של "על הוודאות" מאוחר יותר.

כבר ב"טרקטטוס" קבע ויטגנשטיין כי הפילוסופיה איננה דוקטרינה וכי אין להתייחס אליה באופן דוגמטי. אולם, כפי שהעיד על עצמו מאוחר יותר, ה"טרקטטוס" עצמו חוטא בדוגמטיות מבלי משים, משום שלמרות הצהרותיו אין הוא מצליח להשתחרר משליטת המודל המדעי על המחשבה הפילוסופית. המחשבה המדעית מבוססת על העיקרון שתשובות לשאלותיה הן תגליות של משהו חדש, עיקרון או פתרון שאותם איננו יכולים לתפוס בעת הצבת השאלה. המחשבה הפילוסופית המנסה להתרחק מן המודל הזה אינה משהה את התשובה לשאלה הפילוסופית למועד מאוחר יותר, שבו תתגלינה תוצאות חיוניות שאינן ידועות עתה. בפילוסופיה האנטי-דוגמטית דבר אינו נסתר, הכול גלוי ופשוט, קובע ויטגנשטיין.

אולם את הגלוי אפשר להראות באופנים שונים. אפשר ואף רצוי. ואכן, נטישת המודל המדעי ואימוץ קו אנטי-דוגמטי פירושם, בין היתר, פתיחות גמורה לשיטות פילוסופיות מגוונות, שהמשותף היחיד להן הוא הנטישה הזו. הגישה הפילוסופית המוצעת ב"מחברת הכחולה" שונה מזו הננקטת ב"מחברת החומה". הדיבור המאפיין את הראשונה הוא ישיר ושיחי, ואילו השנייה מציעה תיאורים מפורטים של שלל דוגמאות מומצאות ודיון באופן שבו הן מאתגרות את ההנחות הסמויות בשיח הפילוסופי המסורתי או אפילו האינטואיטיבי. על אף הדמיון התמטי הגדול, שונים שני האופנים הללו לא רק זה מזה, אלא גם מן הסגנון הפרגמנטרי שבו כתוב "חקירות פילוסופיות". היכרות עם "המחברות" מאפשרת הבנה עמוקה יותר של מהות הקו האנטי-דוגמטי שאותו מציע ויטגנשטיין הפוסט-טרקטטי.