תיאודור רייק (1888 - 1969) הוא מבחירי תלמידיו של זיגמונד פרויד ומממשיכי דרכו. השופר (1919), אשר מתפרסם כאן לראשונה בעברית, הוא עדות מאלפת לחיבור המתבקש והפורה כל כך בין פסיכואנליזה לאנתרופולוגיה וחקר דתות. רעיון היסוד של ספר פורץ דרך זה הוא שההסברים של המסורות היהודיות הפוסט - מקראיות אינם יכולים למצות את מהותה של תקיעת השופר בראש השנה. מסורות מאוחרות אלו שואפות לשמר ריטואל עתיק שמשמעותו המקורית, כנראה, אבדה להן. באמצעות ניתוח מבריק של פרק יט בספר שמות מצליח רייק להראות שקול השופר המתואר במתן תורה הוא קולו של האל עצמו. קול השופר מאפשר לנו לתפוס אותו כשריד או כחלק מדמותו המקורית של האל. לדידו של רייק, השור היה חיית הטוטם של עם ישראל, ובעטיו פנה העם לעבודת העגלים כאשר בושש משה לרדת מן ההר כמסופר בספר שמות.

רייק מבהיר שהתקיעה בשופר לא תפקדה במקור כמעשה סמלי, אלא כמעשה של הזדהות. קביעה זו מושתתת על הבנתו העקרונית שבתרבויות ארכאיות לא נתפסו הצלמים, החפצים המקודשים והריטואלים כסמלי הדמיון, אלא כממשויות עצמן: קול השופר אינו רק מזכיר אירועים מן העבר המשותף ומסמל את העתיד המקווה, אלא גם מנכיח את קול האל באופן ממשי. הוא מזעזע את נפש המאמין הואיל והוא מעורר משקעים נפשיים קדומים.

רייק ממשיך מהנקודה שבה עצר פרויד ב"טוטם וטאבו" בטענו שהשופר הוא שריד טוטמי בדת המונותאיסטית, גלגול מאוחר של התסביך האדיפלי הקולקטיבי, שמקורו ברצח האב הקדום. בשלב המאוחר של התפתחות הדת הרג האב המייסד של דת משה את דמות האל - אב הטוטמית והעמיד במקומה את דת החוקים שהעניק לעמו בסיני. יתרה מזאת, ברצח האל הטוטמי המקורי של בני ישראל יש אולי כדי להסביר את מקורו של רגש האשם היהודי. מהבחינה הזו, יצירתו של רייק מקדימה את יצירתו המאוחרת של פרויד "משה האיש ואמונת הייחוד" (1939).

לספר מצורפת ההקדמה המקורית של זיגמונד פרויד לספרו של רייק על הריטואל, שממנו נלקחה המסה על השופר.
ד"ר רון מרגולין, מהחוג לפילוסופיה יהודית ומהתכנית למדע הדתות באוניברסיטת תל אביב, כתב הקדמה על חייו של תיאודור רייק ועל מחשבתו.