בספרה המכונן חוויה נאלמת (1996) קאתי קארות מתגלה כמלומדת פורצת דרך בחקר הטראומה, באופנים שאנחנו תופסים וממשיגים את התופעה הזאת שעודנה אפופת מסתורין; כל אחד מפרקי הספר מהווה מסה קלאסית בנושאו. קארות טוענת שבמאה ה-20 אנחנו יכולים לזהות בחוויית הטראומה הנפוצה והסבוכה הִתכנות של היסטוריה ששוב אינה נסמכת על דגמים פשוטים וישירים של ניסיון ושל רפרנס. לדבריה, דרך מושג הטראומה יש בידינו לזכות בהבנה חדשה המאפשרת להיסטוריה להתעלות במקום שההבנה המידית כושלת.

קארות בוחנת את האופנים שבהם טקסטים ספרותיים וטקסטים העוסקים בפסיכואנליזה ובתיאוריה ספרותית דנים בסיפור העוצמתי של החוויה הטראומתית ומדברים דרכה. דרך בחינת האופנים המורכבים שבהם ידיעה ואי-ידיעה אחוזות בלשון הטראומה ובסיפורים המזוהים אתה, הדיון רחב-היריעה של קארות נוגע בתיאוריית הטראומה של פרויד כפי שהיא נדונה ב"משה האיש והדת המונותיאיסטית" ו"מעבר לעקרון העונג". היא עוקבת אחר רעיון הרפרנס ואחר הדימוי של הגוף הנופל אצל פול דה מאן, קלייסט וקאנט; אחר הנרטיבים הנוגעים באסון אישי ב"הירושימה אהובתי" ואחר הפרשנויות לחלום הנדון אצל פרויד ב"פירוש החלום" על אודות הילד הנשרף.

במהדורה הנוכחית, אשר ראתה אור במלאת עשרים שנה לטקסט הקלאסי הזה, קארות הוסיפה אחרית דבר המתארת את הסוגיות ואת המחלוקות סביב התיאוריה של הטראומה במהלך עשרים השנים האחרונות. היא מציעה תובנות חדשניות ביחס לקשר הפנימי בין הטראומה האישית לטראומה הקולקטיבית, ביחס לחשיבות הממד הפוליטי והממד האתי של התיאוריות, כמו גם ביחס למעמדה המכריע של הספרות בהיבור התיאורטי של עצם מושג הטראומה.