ספרו המרתק של ההיסטוריון אבשלום ארבל מבקש להסביר את מהותו והולדתו של הסכסוך היהודי-ערבי עם תובנות עכשוויות אשר עשויות להאיר באור שונה את המפגש הראשוני של התנועה הציונית עם האוכלוסייה הערבית, עם המציאות שהתקיימה בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו נערך המפגש הראשוני והרה הגורל, מבחינת שני העמים, בחבל ארץ זה; שנים שבהן נוצרו והתקבעו היחסים בין שני העמים, אשר השפיעו על עתיד המפעל הציוני, לצד הטרגדיה הערבית המקומית. המחבר בוחן וחוקר תקופה ראשונית זו, שכן ממנה ניתן להבין את פשר התהום שנפערה בין שני העמים, אשר לפחות מבחינה היסטורית-תנ"כית הם בני אותו אב.

ספק אם מתיישביה הראשונים של התנועה הציונית היו מוכנים לקראת עימות עם שכניהם; שמא סברו המתיישבים הראשונים שהם מגיעים לארץ ריקה מאדם אשר ממתינה לגואלה ולהפרחתה, ולהפתעתם גילו שאינה ריקה מאדם, שנמצאים בה באופן קבע לא מעט תושבים אשר לא מקבלים כמובן מאליו את חדירת התושבים החדשים למרחביהם, ואשר ראו בהתיישבות הציונית מעין פלישה לא לגיטימית לאזור מגוריהם ולגזלת פרנסתם.

תוצאת המפגש של שני העמים הובילה שלא ברצונם לראשית העימותים והסכסוכים שמשקפים את ההוויה הנידונה, שמוצגת בבהירות מחשבתית בספר זה, ואשר באה לידי ביטוי בשלושה היבטים עיקריים: התעלמות היישוב היהודי מתושבי הארץ הוותיקים; המפגש הבלתי נמנע ביניהם, וסכסוך הקרקעות שממשיך לרדוף את דרי המרחב עד ימינו.

ד"ר אבשלום ארבל הוא מרצה במגוון תחומי דעת במחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה, וכן במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון בנגב.