הכיבושים הגדולים של הערבים במזרח התיכון לאחר מות מֻחמד, נביא האסלאם, הניבו דיווחים היסטוריים עשירים ומורכבים עוד בראשית האסלאם. מניתוח ביקורתי של דיווחים אלה עולות סוגיות שונות, ובעיקר מודגם בו כיצד שיפצו, ואף המציאו, כותבים מרוחקים זה מזה תיאורי קרבות בין הערבים, שזה מקרוב קיבלו עליהם דת חדשה, ובין הביזנטים הנוצרים מזה והפרסים מזה. דיווחים אלה חוזרים בתדירות על כמה מוטיבים, כגון ניצחון מעטים על רבים, או ידע מוקדם שהיה לשליטי האימפריות על מפלתם הקרובה מידי מאמיני הדת החדשה. 

מן הספר מתברר עד כמה אינם דומים דיווחיהם של כותבים מוסלמים לאלה של כותבים נוצרים, ועד כמה הרחיבו כותבי הערבית את היריעה בתיאוריהם. אפיזודות רבות ממהלך הקרבות נועדו להראות כיצד עמדו הערבים בפני פיתויים חומריים, כגון בפני השלל שנקרה בדרכם במסעות הכיבושים. הן גם מתארות תמונה אנכרוניסטית שמתיימרת להציג את קיומה של אחדות ערבית בין המוסלמים ששטפו מחצי האי ערב ובין "אחיהם האובדים". המצג של אחדות ערבית אינו מתיישב עם מה שעולה מעיון מדוקדק: קיומו של מתח בין-שבטי בתוך העדה המוסלמית הצעירה, מתח שהיה המשך ישיר לחלוקה ולמאבקים השבטיים בערב של קדם-האסלאם. 

מעל לכול משרתים הדיווחים ההיסטוריים רעיון אחד גדול: ניצחון המוסלמים על אויביהם כפרי תוכנית אלוהית. ניצחון זה בא לידי ביטוי מיוחד בכיבוש המוסלמי של ירושלים. התיאורים של כיבוש זה, שנכתבו עשרות שנים לאחר המאורע עצמו, בזמן שכבר עמדו כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא על תילם, מציגים את כניסתו של הח'ליף עומר לעיר הקדושה כהתגשמות רעיון משיחי יהודי – הפעם בדמות השליט המוסלמי המנצח עליו.

בעז שושן הוא פרופסור אמריטוס במחלקות להיסטוריה כללית ולימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספרו "היסטוריה ואידיאולגיה בראשית האסלאם" ראה אור גם הוא במוסד ביאליק (2012). עיקר מחקרו עוסק בכתיבה ההיסטורית הערבית במאות הראשונות לאסלאם ובמצרים וסוריה בתקופה הממלוכית (מאות י"ג-ט"ו), ועל נושאים אלה כתב ספרים ומאמרים רבים.

"...הקורא העברי ימצא בוודאי עניין רב בפרק השישי, העוסק במסורות של כיבוש ירושלים בידי חילות האסלאם. מפעלי הבנייה האומאיים בעיר בשלהי המאה השביעית העצימו את דמותה כעיר קודש אסלאמית. המסורות, שראשיתן באותן שנים, נועדו לחזק את מעמדה זה של ירושלים ולקשור בינה לבין מוחמד נביא האסלאם. בכך אפשר לתלות גם את הסיפור, הבלתי מבוסס בעליל, על ביקורו של הח'ליפה עומר בירושלים. באותה עת נמצאו גם יהודים אשר הקמת מסגד אל אקצא עוררה בקרבם ציפיות משיחיות ועל כן אימצו את דמותו האידיאלית כמנהיג סגפן וצנוע.......הספר שנסקר כאן תורם תרומה של ממש לחקר ההיסטוריוגרפיה, ולא רק זו הערבית־אסלאמית. הוא בוחן כיצד מחברים אורגים סיפור היסטורי שנועד לשרת את זמנם ועניינם ולא לשחזר את העבר "כפי שהיה". ההכרה בכך יכולה לשמש תמרור אזהרה למי שמסתמכים על "ההיסטוריה הקדושה" כדי להצדיק מדיניות עכשווית או אף אלימות פוליטית. והרי חסן אל־בנאא, האב המייסד של האחים המוסלמים, ראה בסיפר הקוראני על בני ישראל "סיפור מופלא המציג לעיני כל אומה מיואשת את דרך תקומתה".  יהושע פרנקל מוסף "ספרים" הארץ 23.11.2022