”בין כל גילֵי האדם, יש כיום חיבה יתרה לגיל ההתבגרות: זה הגיל שאנו מתוודעים בו לתענוגות החיים הבוגרים, אך בו בזמן נחסך מאתנו מאמץ החיים הבוגרים. כמו כן, בגיל ההתבגרות אנו זוכים למחילה על חטאינו. העולם של ימינו נראה אפוא כממלכתם של המתבגרים: נשים וגברים מכל הגילים מתחפשים לבני נוער. בחלום הנעורים הזה, גברים ונשים נעשים דומים אלה לאלה ומזדהים אלה עם אלה, ונראה שהם רוצים להיראות אותו הדבר: ישות דו משמעית, רפה, תועה ומתוקה, חסרת אונים וענוגה, בבגדים צבעוניים ומרופטים ומחלפות שיער שופעות; ישות השקועה בשכחה נצחית, אבודה במסע אינסופי”. (”חיי הכלל”, עמ’ 111) 33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה, הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. באל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו. נטליה גינצבורג (1991-1916), אחד הקולות הספרותיים החשובים של התרבות האיטלקית במאה העשרים, נולדה בפלרמו לג’וזפה לוי ולידיה טנזי. בילדותה עברה המשפחה לטורינו, שבה גדלה. ב-1938 נישאה לליאונה גינצבורג, פרופסור לספרות סלאבית באוניברסיטת טורינו ולוחם במשטר הפשיסטי, שנרצח ב-1944 בידי הגסטפו. לאחר המלחמה עברה עם ילדיה לרומא, ושם הייתה לעורכת ומתרגמת. משנות החמישים החלו להתפרסם יצירותיה: הרומנים כל אתמולינו ולקסיקון משפחתי, וכן מחזות, סיפורים קצרים ומסות