נקודת מוצא ובסיס ליצירתו זו של עגנון היא תמונת העם היהודי ותולדותיו, כפי שנצטיירה בעיני רוחו. תמונה זו היא פרי בקיאות מאין כמוה בתולדות העם, במשאביו הרוחניים ובתלאותיו, מאז חורבן הבית ובכל דורות הגלות, ופרי דמיון פורה של סופר גדול.
בשני הסיפורים הגדולים הכלולים בספר, נוסף על שניים קצרים יותר, מספר עגנון את תולדות משפחתו במשך מאות שנים, ואמת היסטורית ודמיון של משורר משמשים בהם בערבוביה.
רוב הדמויות בספר הן דמויות אידאליות המדגימות בתכונותיהן ובמעשיהן את כוחות הרוח והנפש שבזכותם, כך סבר עגנון, היה יכול עם ישראל להחזיק מעמד ולהוסיף ולהתקיים, על אף האיבה והרדיפות שהיו מנת חלקו בכל הדורות.

ש"י עגנון חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966.