"עד היום אני מתרגש כשאני שומע בלילה את הגשם הניתך ואת קול הרעמים. זה מזכיר לי את לילות החורף שבהם התעוררתי וחשתי בידה של אמי מרפרפת מעלינו ובודקת אם כולנו מכוסים, או שמא ניער מישהו בטעות את השמיכה מעליו. היא עברה עם ידה בין כולנו, הידקה את השמיכה המשותפת סביב צווארינו והוסיפה ליטוף על הלחי. אני לא יודע אם ישנה אי פעם. את הרעמים המאיימים בחוץ ניצחה הידיעה שאני מוגן בממלכתי, בין אחיי, תחת ידה המלטפת של אמי. לא ידענו אפילו אם יהיה לנו מה לאכול מחר, אבל ידענו שתמיד תהיה לנו אהבה."

הספר נע בין זיכרונותיה של מרים – הילדה היתומה שגדלה עם אם חורגת שהתעמרה בה, שבגיל 12 חותנה עם גבר המבוגר ממנה בשנים רבות ושגידלה שבעה ילדים בתנאי עוני ומחסור – לזיכרונותיו של בנה סעיד. הזיכרונות והסיפורים מתערבבים אלו באלו: חוויות ילדות בחמולה גדולה ומחבקת בסמטאות אום אל-פחם ולצדן סיפורים על אהבה, מלחמות, נטישה וגעגועים. מתוך כל אלה עולה דמותה הגדולה של האם – אישה שלא ידעה קרוא וכתוב, אבל הצמיחה משפחת אמנים פורצי דרך – מיום לידתה עד יום מותה, מחובקת ועטופה באהבת ילדיה. ממנה יוצאים הסיפורים ואליה הם חוזרים.

זהו ספר על אם פלסטינית המגלמת את דמותן של האמהות כולן, ועל בנה סעיד, שבכוח אהבת האדם וההשראה שנטעה בו הקים גלריה לאמנות שמגשרת בין עולמות.

***

סעיד אבו שקרה, יליד 1956, הוא בוגר מכון אבני והמדרשה לאמנות ברמת השרון. שנים רבות שירת כקצין נוער במשטרת ישראל. בשנת 1996 הקים את הגלריה לאמנות באום אל-פחם בשאיפה שתהפוך לבמה רב-תרבותית רחבה ותהווה פלטפורמה לשיח שוויוני בין עמים. למרות כל הקשיים שבדרך הלכה הגלריה והתבססה, בנתה לה קהל אוהדים נאמן, זכתה למקום של כבוד בנוף האמנות הישראלי ואירחה תערוכות חשובות, ביניהן תערוכה של יוקו אונו. כיום משתרעת הגלריה על פני ארבע קומות של חללי תצוגה נרחבים. בספר משולבים טקסטים שכתב סעיד לתערוכות בגלריה וציורים שצייר בד בבד עם כתיבת הספר.