וי. ס. אנדרוס

פרחים הצמיחו קוצים

בשעת ערב מאוחרת, כשהצללים התארכו, ישבתי בשקט וללא נוע ליד אחד מפסלי השיש של פול. שמעתי את הפסלים לוחשים לי על העבר שלעולם לא אשכח; רומזים ברמזים דקים על העתיד שאני מנסה להתעלם ממנו. מרחפים ברוחות-רפאים לאורו החיוור של הירח העולה ואומרים לי מדי יום כי יכולתי והייתי חייבת לעשות אחרת. אלא שאני מה שהייתי תמיד, אישיות המופעלת על ידי רגשות, וכנראה שלעולם לא אשתנה.

היום גיליתי בשערותיי קווצות שיער כסף, מה שהזכיר לי כי בקרוב אני עשויה להיות סבתא, ורעד חלף בי. איזה מין סבתא אהיה? איזה מין אימא הייתי? במתיקות של בין-הערביים חיכיתי לכריס שיבוא ויצטרף אליי ויספר לי עם הכחול האמיתי של עיניו שאינני כלה; שאינני נייר בלבד אלא משהו ממשי.

הוא הניח את זרועו על כתפיי ואני הניחותי את ראשי במקום שנראה לי כמתאים ביותר, כששנינו יודעים שהסיפור שלנו הסתיים כמעט וכי בארת וג'ורי יעניקו לשנינו יחד, או את הטוב או את הגרוע ממה שעוד עתיד להיות.

עתה הסיפור הוא שלהם, של ג'ורי ושל בארת, והם יספרו אותו כפי שיידעו אותו.