סדרת אסף: מחזות מוקדשת לפרסום מחזאות ישראלי חדשה ולתרגומי איכות ממחזאות הדרמה העולמית, בצירוף מבואות פרי עיטם של טובי החוקרים בתחומי הדרמטורגיה והתאטרון.

בספר זה כלולות כל יצירותיו הדרמטיות של סמואל בקט, 33 יצירות שנועדו ברובן לתיאטרון, מהן גם פנטומימות, שישה תסכיתי רדיו ושישה תסריטים לטלוויזיה ולקולנוע: טקסטים שנועדו לביצוע, ורובם בתרגום ראשון לעברית. בקט (1906-1989) נחשב גדול המחזאים במאה העשרים. אמנם "גדולה" היא מונח מורכב ותלוי תרבות, ובקט עצמו היה מסתייג נמרצות מהתואר הזה, אבל מחכים לגודו, למשל, עלה ראשון במשאל שערך ה"טיימז" בשנת 2000 על המחזה החשוב ביותר במאה. המחזה הוצג בעשרות תרבויות ולשונות, מאירלנד עד הודו וישראל, ובכולן נחשב גודו המסתורי גיבור מקומי ומוכר, על עף, או בגלל, שלעולם אינו מגיע.
רבים ממעריצי בקט מתייחסים ליצירותיו כאילו הם בלבד מכירים אותו באמת, ורק בהם מצא המחבר נפש תאומה. לא רק יחידים טוענים שהם בלבד מבינים אותו, גם עמים שלמים כך: פולנים טוענים שכתב "עליהם". האירים מראים קבלות מקומיות. גם יהודים: לאסטרגון, בגרסה המוקדמת של מחכים לגודו, בקט קרא "לוי". על בקט נכתבו ספרים ומאמרים יותר מאשר על רוב האמנים בעולם. פסטיבלים וכנסים המציגים חוקרים את יצירות בקט ממשיכים להתקיים ואיכותם משתפרת משנה לשנה. שני כתבי עת מוקדשים ליצירות בקט בלבד.
בצד העניין העמוק שגילה בקט במעשה הבריאה האמנותי, ביצירה עצמה ובמדיום שלה. הוא גילה מערובות ומחויבות הומניסטית מרגשת בצערו, בסבלותיו ובשמחותיו של האדם: "יצירתי האי עניין של קולות יסודיים", אמר. יצירותיו עתירות תבונה ותובנה על "המצב האנושי", הן כתובות בהומור חריף הקובע, בין היתר, ש"אין דבר מצחיק יותר מאומללות"; ומתבוננות באומץ-לב מופלא בפני קיום ומציאות קשים ובודדים.
עניין מיוחד עשוי לעורר אלאתוריה, ("חירות", ביוונית) מחזה ארוך, מורכב ורב-משתתפים שנכתב בסוף שנות הארבעים, ונגנז. בקט אישר להוציאו לאור רק אחרי מותו. חובבי בקט ימצאו גם בייצרה זו הומור נוקב, חדשנות בעיצוב החלל והדמויות ומוטיבים רבים שיעברו גלגולים עד מחזהו האחרון מה איפה. בעיקר "מסביר" בו בקט מדוע אינו מסביר את עצמו...

ביצירותיו לרדיו, לקולנוע ולטלוויזיה בקט היה חדשן מקורי ומעמיק, שלא הפסיק לחפש ולעצב את היחסים החמקמקים בין "תוכן", "צורה" ו"מסר". אך המדיום לגביו איננו המסר עצמו, אלא חלק בלתי נפרד מה"אמירה" של היצירה. כמי שביים רבות מיצירותיו, ורק אותן, בקט הקפיד על הוראות הבימוי לא פחות מאשר על הטקסט המדובר. החלל, התנועה, התלבושת והתאורה במחזותיו הם דימויים לחללי הגוף, הנפש והרוח. הבמה הבקטיאנית היא קופסה שחורה, תרתי משמע. בקט פועל בתוך ונגד החלל השחור: הבימה השחורה היא עדות מוחצנת לתאונת טיסה "פנימית", תרשים של זיכרון נוכח, חי ובלתי אמצעי: תאטרון במיטבו.