נתן זך הגדיר את המשורר יוסף שרון "משורר מחונן" ומבקר ספרות מ"האינטליגנטיים והרגישים ביותר בארץ". רות לאופר כתבה עוד בשנות התשעים כי שרון מביא "שירה שמרחיבה את מושג השירה. שירה שסוללת דרך משלה; כמעט אפשר לומר – שירה שיוצרת 'ז'אנר' חדש בשירה," ועל כן כדבריה: "אין לי ספק שזו היא שירה חשובה". בדברים העולים בקנה אחד עם דברי זך ולאופר, כותב רפי וייכרט כעשרים שנה מאוחר יותר: "שרון הוא אחד מחשובי המשוררים בשירה העברית בת זמננו, מהמקוריים ואניני המבע שצמחו כאן בארבעים השנים האחרונות. שרון מסמן טריטוריה חדשה בחוויה האנושית וברגישות הלשונית […] דימויים נדירים, שורות קורנות, תיאורי נוף חד-פעמיים ומחשבה מקורית מפלחת". דן מירון כתב כי שירתו של שרון בספרו האחרון, שיצא לאור ב-2017, מכילה "טורים מדהימים ביופיים הבלתי מתרברב". 

שירת יוסף שרון תוארה לעיתים קרובות כמיסתורית, אניגמטית, "בינתקשורתית" כלשונו של גלעד מאירי: "אקספרימנט פתוח, משוחרר, תזזיתי ופראי […] שיר המחפש אחר שפה פואטית חדשה באמצעות ערעור על האוטומטיות של תהליכי כתיבה וקריאה שיריים […] שפה הקרובה במשהו לאניגמה של החלום, כפי ששרון עצמו טוען בפתיחת שירו "שיר של המון זמן": "אֲנִי תָּר אַחַר שָׂפָה אַחַת יוֹתֵר מִשֶּׁיֵּשׁ לִי/ וְהִנֵּה נֶעֶלְמוּ כָּל אֶחָד בְּעֶשְׁתּוֹנוֹת מִשֶּׁלּוֹ./ כִּמְפִיקִים חֲלוֹם".

חמישה חוקרים חברו יחד באסופת מאמרים זו כדי להציע דרכי התבוננות רעננות בשירתו של יוסף שרון ובעשייתו הספרותית מן הזווית הפואטית, הספרותית, הבלשנית או מתוך התבוננות משולבת-תחומים: ד"ר גלעד מאירי, חגית בת-אליעזר, ד"ר נטע דן, ד"ר דבורה הרפז וד"ר מיכל גנץ-מישר. המאמרים באסופה זו פותחים שערים חדשים לקריאה ולהתבוננות מחקרית בשירה הנכתבת היום ובבמות ספרותיות שבהן מתפרסמות דברי ספרות