"ד"ר צביקה-צבי צמרת היה מחנך יותר ממורה ומנהל, יוצר היסטוריה והיסטוריון, אהוב ומקובל על ציבורים שונים בארץ. ציוני ישראלי שכל הווייתו והתנהלותו בחלד היו סיפור של שליחות שכל כולה ארץ ישראל ממנה ואליה. כל ימיו חי בתחושת צו ציוני בצורות התיישבותיות שונות: עיר, קיבוץ ויישוב קהילתי – כולל יותר מ-40 שנה שבחר לחיות עם בני ביתו באזורי ספר ובעיירות הפיתוח ירוחם, קריית שמונה ובית שמש." – יהורם גאון, חתן פרס ישראל
"צבי צמרת היה מורה-מחנך שגייס את עצמו במשך עשרות שנים למשימות של קירוב לבבות בין חלקי העם השונים. הוא מעולם לא חי במגדל השן, העמיד תלמידים רבים בכל קצווי הארץ ובכל המגזרים: החילוני, הדתי והחרדי – ותמיד שאל את עצמו מהי טובת העם והמדינה." – עדינה בר- שלום, כלת פרס ישראל
"צביקה צמרת היה היסטוריון שחי כל הזמן במצב של למידה, חשיבה, ביסוס הידע ללא לאות והתייחסות רצינית לכל סוגיה. מורה-מחנך שפעל בצניעות רבה, הלך עם האמת שלו עד הסוף, לא התפשר עליה והצליח להיות מעורב ומשפיע." – ד"ר עליזה בלוך, ראש עיריית בית שמש
***
סיפור חייו של ד"ר צבי צמרת (2023-1945) הוא סיפורו של אחד מבכירי המחנכים וההיסטוריונים בישראל, שתמיד טרח לציין כי הוא "יהודי-ציוני אדוק", "לא איש ימין ולא איש שמאל", "לא דתי ולא חילוני". הוא זכה בפרס ההוקרה הגבוה של השמאל (פרס בן-גוריון) ובפרס ההוקרה הגבוה של הימין (פרס מוסקוביץ') וכן בפרסים על תרומתו ליחסי דתיים-חילוניים-חרדים (בהם פרס אבי חי). לא בכדי עמד בראש הוועדה הציבורית שיזם בית המשפט העליון לפשר בין חילונים וחרדים בירושלים (ועדת צמרת, כביש בר-אילן, 1996).
צמרת זכה להכיר ולהיות בקשר עם אישים שונים ממגוון מגזרים, החל בדוד בן-גוריון, יהודה יערי, הרב צבי יהודה קוק, זלדה, נחמה ליבוביץ והרב עובדיה יוסף, וכלה באהרן אפלפלד, פרופ' אליעזר שביד, פרופ' יוסף בנטואיץ, לובה אליאב, גאולה כהן, הרב מנחם פרומן ופעילי עלייה בברית המועצות.
בספרו האוטוביוגרפי, מארץ הצביקה לארץ הצבי, חושף צמרת את התהפוכות הרעיוניות שחווה, החל מ"ארץ הצביקה", ארצו של "היהודי החדש", ועד ל"ארץ הצבי", ארצו של "היהודי החדש-ישן", ומספר על עשייה חינוכית-חברתית המשליכה עד ימינו.
צבי צמרת נולד וגדל בנתניה, חי בילדותו שנתיים בקיבוץ גן שמואל (בשנותיו האחרונות של סטלין) ושירת בנח"ל בהיאחזות גרופית שבערבה. ב-1964 הצטרף לקיבוץ האון שלמרגלות הגולן הסורי, אחרי מלחמת ששת הימים עזב את הקיבוץ, למד ולימד באוניברסיטה העברית בירושלים, וב-1971, כשהוא בן 26, מונה למנהל מדרשת שדה בוקר, צעיר מנהלי בתי הספר המקיפים בארץ. מעט אחרי תום מלחמת יום הכיפורים הקים את מערכת המכונים לחינוך יהודי-ציוני (מלי"ץ), ובשנות הטרור הקשות בקריית שמונה (1983-1977) "עלה" עם משפחתו לאצבע הגליל וניהל את התיכון המקיף דנציגר בעיר. אחרי שנחתם "הסכם שלום" עם לבנון (מאי 1983) הוצע לו לחזור לירושלים ולנהל את המוסד ההיסטורי-חינוכי יד בן צבי, וכך עשה במשך 28 שנה (עד דצמבר 2009). במהלך אותן שנים נשלח חמש פעמים מטעם נתיב (המוסד) לשליחויות שונות בברית המועצות. טרם פרישתו לגמלאות בפברואר 2012 כיהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. אחרי פרישתו לימד – ללא כיפה – במכללת הרצוג באלון שבות ובישיבת הסדר בנתיבות, וכן לימד במשרה מלאה במכללת שערי מדע ומשפט בהוד השרון.