"הפנדמיה הבאה תקרה מהר בהרבה ממה שחושבים... העולם של ימינו כמעט מזמין פנדמיות. אנו גרים בערי ענק צפופות במיוחד, והמרחב מרושת בקווים של חברות תעופה יעילות, זולות, המטיסות נוסעים בצפיפות רבה".

מלחמות חשפו בדרך כלל צדדים יפים בהוויה הישראלית: אחדות לאומית, הזדהות, התנדבות ועזרה לזולת. מגפת הקורונה, לעומת זאת, הציפה את כל הרע והעלוב: חוסר משילות, עיגולי פינות, הסתרה, תחמנות, חוסר דוגמה אישית, פוליטיזציית יתר, אגואיזם קיצוני ושבטיות. ככל שחלף הזמן ופחת העניין, פשטו הגיבורים לרגע את מדיהם וחזרו לקוטנם הטבעי.

זהו סיפור של טובים מול רעים ושל חכמים מול חכמים פחות, סיפור על מסירות נפש בצד אדישות ואפתיות ועל חזון מול אפרוריות ורדידות.

פרופ' שמואל שפירא, שכיהן במשך שמונה שנים כראש המכון הביולוגי והוביל את התוכנית לפיתוח החיסון הישראלי, לא הופתע מהמגפה ונערך לקראתה בצורה מקצועית ככל האפשר, אולם דבר לא הכין אותו לקרקס שהתרחש לנגד עיניו. גם הוא, כמו רבים מאיתנו, התבונן נכוחה במציאות ולא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. את תחושותיו ומסקנותיו הוא מעלה בספר זה בציניות המתובלת בלא מעט הומור, וגם בלא מעט עצב.

אף על פי כן הוא אינו מפנה אצבעות מאשימות מדי ואינו קורא לעריפת ראשים. הוא מציע פשוט להסיק מסקנות ולהפיק לקחים, ובמהרה. זהו סיפור שמשמש תמרור אזהרה; לא כדי לבוא אחר כך ולהגיד "אמרתי לכם" (עד כמה שזה מפתה), אלא פשוט על מנת שעם בוא הפנדמיה הבאה, שבוא תבוא, לא נמצא את עצמנו שוב באותו מצב, או חלילה במצב גרוע עוד יותר.