השביל מתפתל ומחפש ותוהה וטועה ותועה. לפעמים הוא דוהה ונטמע בתוך סביבתו ולפעמים מתבלט ונראה למרחוק. הוא כמו נרקם בשוליה של המציאות, לא כופה את עצמו עליה ומנסה בצניעות למצוא בה את דרכו. יש בו מתיקות וגמישות ומקום לצמחים להתפזר בו, הוא לא חורש באדמה בבוטות, עוד נותרו בו אבנים שלא סוקלו.

בעבודתנו החינוכית אנו מבקשים להזמין את התלמידים לעלות על השביל, לסמן ברגליהם את השביל שלהם, להתאמץ כדי למצוא את דרכםשלהם.

בחינוך,המאמץ עצמו כמוהוכהבטחה. עצם הנכונות שלנו להתגייס עבור התלמידים, להתמסר אליהם, לחלומותיהם ולשאיפותיהם, לצאת עמם לדרך– כל זאת משמש כהבטחה שיש לה כיסוי. עצם העובדה שאנו פותחים אפשרות, עצם הבחירה להחזיק את התקווה, עצם הדרך הנפקחת לאורך – כל זאת משמש כהבטחה שאפשר להאמין לה. להחזיק בה.

גם כאשר השבילים מתארכים, והם כמובן רצופים מהמורות והפתעות ומורדות ועליות ותפניות צפויות יותר או פחות–אנו מבקשים להאמין שאנו בדרך למקום טוב ונכון יותר. ברגעים הקשים יותר אמרתי לתלמידים את שאמרתי לעצמי: תמשיך, אחרי העיקול תיפתח הדרך.