הם היו לבדם, לכודים בלב הים האנטארקטי הקפוא. כמעט שנה חלפה מאז יצרו קשר כלשהו עם הציביליזציה. איש בעולם החיצון לא ידע על מצוקתם, וודאי שלא נודע לאיש מקומם. לא היה להם משדר שבעזרתו יכלו להודיע היכן הם. ואפילו יכלו לשדר אותות מצוקה, ספק אם צוות חילוץ כלשהו היה יכול להגיע אליהם. השנה הייתה 1915 ולא היו שום הליקופטרים, שום טרקטורונים, שום אופנועי שלג או מטוסים מתאימים. חומרת מצבם הייתה בהירה כאור היום: אם יש בדעתם להיחלץ, יהיה עליהם לעשות זאת בכוחות עצמם. באוגוסט 1914 יצאה המשלחת הטראנס - אנטארקטית המלכותית הבריטית, בראשות חוקר הקוטב ארנסט שקלטון, במטרה לחצות את יבשת אנטארקטיקה במסע רגלי ממערב למזרח. בינואר 1915, לאחר מאבק בלתי פוסק באלפי מילים של שדות קרח דחוס, ובמרחק של יום אחד בלבד מיעדה, נלכדה ספינתם האנדיורנס וקפאה בתוך אי של קרח. במשך 10 חודשים נסחפה האנדיורנס הלכודה לכיוון צפון - מערב עד שנמחצה ורוסקה לבסוף על ידי הקרח. אבל עבור שקלטון ועשרים ושבעה אנשי משלחתו ההרפתקה האנטארקטית הגדולה מכולן רק החלה. סיפורם המדהים של שקלטון ואנשיו תואר ע"י המאגזין TIME כ"מגדיר גבורה". אלפרד לנסינג מספר באופן גאוני את מה שהוכתר כתיאור הטוב ביותר של מסעה הגורלי של האנדיורנס.