תיאור:
"בכלל לא רציתי להתגייס לצבא, וגם לא רציתי לא להתגייס. היה לי בראש רק איך להמשיך להעביר את הזמן, את ההווה שלא ייגמר, בלי עתיד, רק להסתובב, ללכת להופעות של נושאי המגבעת, לעשן סיגריות ולנוח."
"הנפשיים" הם הטירונים הבעייתיים, אלה שהמערכת הצבאית מתעקשת לשלבם בשורותיה, לצרוף אותם ב"כור ההיתוך" ולהפוך אותם לחיילים מן המניין. לחיילים האלה אין אתוס ואין מטרה. האופק שלהם עשוי רק מכאן ועכשיו – רק איתו צריך להתמודד, ואם אפשר, אז גם להישאר בחיים.
אורי, גיבור הרומן, נשלח עם יתר "הנפשיים" לטירונות של שבועיים בבסיס צבאי ליד ג'נין. שבועיים שבהם לכאורה לא קורה דבר, ולמעשה קורה הכול: מעשים של אלימות בוטה ושפלה, לצד רגעים של חסד ושל קרבה. בשבועיים האלה מנסה אורי להבין את העולם שלתוכו נקלע ואת זה שהשאיר מאחוריו: החברה שזרקה אותו; אביו ואמו החורגת, שביתם הוא בועה סגורה שממנה הוא מודר; והפצע שפער בו המוות הטרגי של אמו.
מקור הכוח והנחמה העיקרי שלו במציאות ההזויה שאליה נשאב הוא הערצתו ללהקת הרוק "נושאי המגבעת", ששיריה המיוחדים, הבועטים, ה"נפשיים", שזורים בסיפורו האישי ומשמשים פסקול לרומן כולו.
בעברית מיוחדת במינה, רוויה בדימויים ובקרעי חלומות ועם זאת צלולה ודייקנית, משרטט עמיחי שלו את העולם הסהרורי והפצוע של "הנפשיים".