"הם יירו על חיילים", "הם יעשו הכל כדי לסכל את הפינוי", "תהיה פה אנרכיה" – אלה האיומים שהושמעו ערב ביצועה של תוכנית ההתנתקות. בסופו של דבר, עבר פינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון בשקט יחסי. אף טיפת דם לא נשפכה במהלך הפינוי, ובמקום מלחמת אחים נראו על המסכים חיילים ומפונים מתחבקים ובוכים.
האם זו התמונה הנכונה? מה באמת קרה שם, אצל המתבצרים על הגגות ובבתי הכנסת? האם השקט כלפי חוץ מבטא השלמה כואבת. או שמתחת לפני השטח, בליבם של צעירים וצעירות דתיים רוחשים רגשות זעם ותסכול, שעלולים להתלקח ולהתפרץ בפעם הבאה? ומה יקרה אם יחליט אריק שרון, האיש שגם בנה וגם הרס הכי הרבה התנחלויות, או כל ראש ממשלה אחריו, לבצע נסיגות נוספות?