"אחוזת הווארד" הוא הרומן הטוב ביותר שלי, והוא מתקרב לרומן טוב. יש לו עלילה מורכבת מאוד וחודרת כול, שאך לעתים רחוקות נדמית מייגעת או מאולצת, כמו גם שורה של דמויות, חוש חברתי, שנינות, חוכמה וצבע." כך כתב א"מ פורסטר בספר הזיכרונות שלו בשנת 1958, ארבעים ושמונה שנים לאחר שיצא אחוזת הרווארד לאור. למרות הנימה הביקורתית של הסופר, מדובר באחת היצירות המרתקות ביותר בספרות האנגלית של המאה העשרים. הדמויות, החוש החברתי, השנינות, החוכמה והצבע חוברים יחדיו ליצירה ייחודית ומרגשת, המספרת על גורלן של שתי משפחות כמו גם על גורלה של אנגליה ועל המלחמה המתרחשת בתוכה. זוהי מלחמה מעמדית, תרבותית ומגדרית – ויש מי שנופל בקרב. אך למרות חריפותו של המאבק, ובעוד אורח החיים, הבית ומוסד הנישואים נתונים תחת איום גובר והולך, קורא לנו הרומן למצוא נחמה דווקא באנושי. נחמה זו כרוכה ביכולת הנדירה "לקשר" בין כוחות תרבותיים וחברתיים מתחרים, בין ערכים מנוגדים וסוגי ביטוי מגוונים, אשר רק באמצעותה ניתן להציל את ההבדלים האנושיים הייחודיים ביותר – אלו "שנזרעו בידי אלוהים" במשפחה אחת. בדלים אלו הם המעניקים לחיים את צבעם – צבע המלווה לעתים גם בצער, אך מציל אותנו מפני האפור היומיומי. אחוזת הווארד, אשר יצא לאור לראשונה בשנת 1910, מובא כאן בתרגום חדש לעברית מאת עודד פלד ובתוספת פתח דבר מאת יונתן תובל.