"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..." אומר האל המקראי בגוף ראשון רבים לקראת סיום מעשה הבריאה, אך הוא מותיר את האדם לבדו לפענח את סודות הבריאה ולגלות מה בו אכן בצלמו ובדמותו של האל. 

האם יסתפק האדם במעמדו המשני או ייענה לאתגר האל במעשה בריאה משלו? 

שלל דְמויי-אדם נבראו לאורך ההסטוריה האנושית כדי לענות בדרכים שונות על שאלה זו: הגולם מפראג, פיגמליון וגלתיאה, פינוקיו, היצור של פרנקנשטיין ובינות מלאכותיות למיניהן, כשהדמות הברואה היא מעין שלוחה חיצונית של בוראה, כי כל מה שיש בה – ממנו הוא. מכאן מקור הקונפליקט – ככל שהבורא ייתן מעצמו יותר כך תלך היא ותידָמה אליו, וזרעי האנושיות שנטמנו בה יתבעו את חירותם. זוהי סיטואציה מלכודית, ולכן גדולה הסכנה שהגולם יקום על יוצרו! 

לפנינו מסע נפשי-הגותי עתיר דמיון בשדה הספרות והאמנות, כשבריאת הדמות והפחת רוח החיים בה הן לב לבו. הפרויקט הסדנאי-יישומי שצומח ממסע זה פולש אל "מטבחו" של היוצר, וכך יכול כל אדם לחוות "מעשה בריאה" ובו בזמן גם לנהל דיאלוג עם עצמו דרך כפיל או מראָה. בריאת דמות בתהליך אישי היא דרך מופלאה למפגש עם העצמי ולהרחבת עולמו של אדם.