הקולנוע הפלסטיני – ברוב שנותיו וגלגוליו – התגייס לשרת את המאבק הלאומי. הוא ביקש לגולל את ההיסטוריה של העם הפלסטיני ולתאר את חיי היום יום של בניו – גברים, נשים וילדים. המארג המורכב הזה של היסטוריה לאומית וסיפורים אישיים – ולעולם בצילן של טראומות לאומיות קשות – רוקן שוב ושוב את ההווה מממשותו והתמקד בעבר המפואר, האבוד, שהיה לזמן הממשי היחיד. הקולנוע הפלסטיני מנסה לגלות רציפות בין הזמן האבוד לכאורה להווה שעיקרו מצוקה. הוא מבקש להציע עתיד של אחדות לאומית ומגלה שוב ושוב כיצד הכמיהה לחירות אישית ולחיים מתנגשת עם קשיי הקיום הלאומי.

החוקרת הישראלית והחוקר הפלסטיני – בשיתוף פעולה נדיר ומבורך – עוקבים אחר התפתחותו של הקולנוע, אגב איתור תגובותיה של יצירה זו להתפתחויות הפוליטיות והחברתיות. הם מגלים כי ככל שמחריף המצב החברתי, הפוליטי והכלכלי וגוברים הכאוס והכאב, מעמיק הקולנוע הפלסטיני את מידת מעורבותו והתגייסותו למאבק הלאומי. כל יוצר וסגנונו, כל תקופה ונקודת המבט וההדגשים שלה.

כצפוי, מנסה הקולנוע הפלסטיני לפרוש את הסיפור הלאומי שלו כנגד הסיפור הישראלי שביקש להשתיק אותו. ההשתקפות של הישראלי בקולנוע הפלסטיני היא עוד עדות, קשה וכואבת, לעומקן של הטינה והעוינות בין שני העמים החולקים כברת ארץ ונוף משותף.

נורית גרץ היא פרופסור לקולנוע ולספרות באוניברסיטה הפתוחה. מספריה הקודמים: "שבויה בחלומה" (ספרית אפקים, 1995); "אל מה שנמוג" (עם עובד, 1997); "מקהלה אחרת" (ספרית אפקים, 2004). ג'ורג' ח'לייפי מלמד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת אל-קודס, רמאללה.