הַשִּׁיר הוּא פַּעֲמוֹן עַל צַוָּארִי
וְהָעוֹלָם הוּא אָחוּ,
הַשִּׁיר הוּא פַּעֲמוֹן עַל צַוָּארִי
כְּאִלּוּ אֵינִי יוֹדַעַת
שֶׁדְּבָרִים נִשְׁחָטִים,
אֲבָל בְּתוֹךְ גּוּפִי יֶשְׁנָהּ סַכִּין
כְּמוֹ עִנְבָּל, שִׁיר שֶׁאֵינִי שָׁרָה
וְאֵינִי רוֹצָה בּוֹ.

הָעוֹלָם הוּא אָחוּ רַךְ וְיָרֹק,
אֲנִי הוֹלֶכֶת בּוֹ
כְּאִלּוּ אֵינִי יוֹדַעַת
אֲבָל כָּל צְעָדַי מְנַגְּנִים.


"אֵיזֶה פֶּלֶא שֶׁאַחֲרֵי הַכֹּל, בְּסוֹפָם, / בְּנֵי אָדָם נֶחְרָזִים", כותבת אורין רוזנר בספרה החדש פעמון. במילים אלה היא מנסחת בבהירות את נטייתה לקרוא את המציאות ואת הזולת כפי שקוראים בשירה, ולהיעזר בשירה כדי לפרש אותם ולפעול אִתם ולצִדם.

מחוות פואטיות משמשות את רוזנר כמצע לשיחה אינטימית עם הקרובים לה ביותר, וגם כנקודת מוצא לביקורת חברתית ופוליטית. במצלולו התמים של "פזמון ליקינתון", למשל, היא משתמשת כדי להיפרד מפסיכולוגית שאינה פנויה אליה עוד; באמצעות דמותה של ליידי מקבת היא עוסקת בסוגיה של הבאת ילדים לעולם הניצב על סף אסון אקלימי; ציטוט עגום מספר ילדים של נורית זרחי מוביל אותה למציאת עורק נסתר של אופטימיות ביחסי הורים-ילדים, ההולכים ומסתבכים תמיד.

שירתה של אורין רוזנר נעה בין קטבים. הארוטיקה הגודשת את ספרה אינה עומדת בסתירה לחספוס החיים ואפילו לאלימותם; מבטה מופנה במידה דומה של תשומת לב לבן זוגה האהוב ולחסר בית המפשיל את מכנסיו בפומבי; קולה הוא לעתים קול של מטפלת – רוזנר היא פסיכולוגית במקצועה – ולעתים של ילדה או של בת הדור השלישי לשואה. עינה, כמו "עֵין חָתוּל דּוֹלֶקֶת / רוֹאָה בַּחֲשֵׁכָה", מבקשת שלא להחמיץ דבר, אך יצירתה חומלת וחדה, " מְשַׁחֶרֶת לְטֶרֶף וּלְחֹם / וּלְפֻרְעָנוּת וְלִסְלִיחָה".

פעמון הוא ספרה השני של אורין רוזנר (1991). קדם לו גורי רוח (הקיבוץ המאוחד, 2019), שזכה באהבת הקהל ובשבחי הביקורת גם יחד.