אַתְּ תַּעַמְדִי מִחוּץ לְדֶלֶת בֵּיתֵךְ
וּכְשֶׁתִּכָּנְסִי –
כַּדּוּרִית טַבָּק בּוֹעֶרֶת תִּקְנֶה שְׁבִיתָה
עַל יְרֵכֵךְ. כָּעֵת הִיא גַּל אֵפֶר. אִם תְּלַחְלְחִי קְצֵה
אֶצְבַּע בְּדִמְעָה, תּוּכְלִי לְהָרִימָהּ בַּעֲדִינוּת
בִּשְׁלֵמוּתָהּ.


סדק יהלום, ספר הביכורים של המשוררת גיתית דהן (1986), מציע יותר משכלול לשוני מפתיע וממרקם פואטי חושני מאוד, מעודן ויוקד כאחד. נדמה שיש בו ראייה מפוכחת של הצורה השירית: במרחק-מה, מרחק נכון, מתכניו הביוגרפיים, האינטלקטואליים, הפסיכולוגיים, הדברים הבוערים נאמרים בספר, אך אופן מסירתם כמו חשוב מהם. דווקא משום כך, האפקט הרגשי שלהם עז, ואמירתם התרבותית-החברתית – משכנעת.

זהות מִגדרית ויחסים בין-דוריים, אהבה ושברון לב, תאוות חיים ודחף מוות, מרד והמשכיוּת במשפחה מסורתית, משבר וצמיחה – כל אלה נוכחים בסדק יהלום, הם החומרים המרכיבים אותו. עם זאת, צביונו נובע בעיקרו מן האופן שבו נושאת השפה את מוּשָּׂאֶיהָ: עושרה המצלולי, מטענה התרבותי ומידת הגמישות המתאפשרת בתוכו, היכולת לגשר בין מבע נוקב להומור קודר, בין גופניות עזה, תאוותנית – תיאורי אוכל נוטפים תופסים מקום נכבד בסדק יהלום - ובין התבוננות רכה כלפי חוץ ואל הפְּנים.
כל אלה כמו מבקשים להתקיים בשירתה של גיתית דהן בזכות עצמם, לחולל איזה ניע של פליאה בתודעת הקוראות והקוראים. לעתים קרובות הם מצליחים בכך, ומניבים ספר שכולו תבונה, יופי, הבטחה.