"אֵיךְ לִנְשֹׁם וְהַקּוֹל בַּגָּרוֹן?" שואל משה עזוז בפתח ספרו החדש, המצייר ניסיון עדין ונועז גם יחד להיחלץ מאותה משוואה, שבה קול עצוּר שולל לכאורה נשימה חופשית, וקיום פנימי המספיק לעצמו אינו עולה בקנה אחד עם בקשת היסוד של המשורר – למצוא מוצא אל העולם.
בפתח הספר עומד "מחזור ליום חול", רצף שירים אישי ואינטימי, העוסק בהורוּת ובזוגיוּת, בבדידות, בצורך ביצירה ובהכרה, בקיום שנסדק ומתאחה לסירוגין. אלא שמהלך מעניין מוליך את שערי הספר הבאים מן הלשון החנוקה של פְּנים הנפש ללשון ניסיונית, פורצת גבולות, הסוללת דרך לעתיד צבעוני יותר, קרנבלי כמעט, שהטרגי חובק בה את הקומי.
קולו הפואטי של עזוז עיקש, בודד. זהו קול השייך קודם כל לעצמו, אך גם לקוראים קשובים שימצאו בו את עצמם. נדמה שעזוז מבקש, באופן מודע ומושכל, להשתייך למסורת של משוררים המנסים לומר דבר-מה מכריע על הקיום, אבל מסרבים להתלהם, בוחרים באיפוק, מתוך הכרה מוקדמת בתבוסה שמניב כל ניסיון כזה. בזה כוחו של עזוז, באיזו עדינות שאינה חסרת יומרה, כלומר, שאינה חותרת לאין-אונים דווקא, כי אם למאבק המוליד יופי ואמת.

מוצא אל העולם הוא ספר שיריו השני של משה עזוז. ספריו הקודמים: דיוקן עצמו (צבעונים, 2007) וקובץ הסיפורים שברים פשוטים (פרדס, 2020).