אָדָם הוֹלֵךְ מִטַּעַם גַּבּוֹ לְאָחוֹר,
רַגְלָיו מִתְאַמְּנוֹת מֵחָדָשׁ
כִּרְצוּעָה הָעֲתִידָה לִמְתֹּחַ
אֶת הַזְּמַן אַחֶרֶת.

מַדּוּעַ לָלֶכֶת לְאָחוֹר בְּדֶרֶךְ הָרַבִּים?
כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה לְלֹא הֶרֶף
אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאוֹתָם הוּא עוֹזֵב,
עַד שֶׁהַמֶּרְחָק לֹא יַתִּיר.

מַדּוּעַ אֵינוֹ מִסְתּוֹבֵב לְהַנִּיחַ
לְעֵינָיו הָרוֹאוֹת לְהוֹלִיכוֹ?
כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּהֵל וְיִבְרַח
מֵהַמָּקוֹם הַמַּגִּיעַ אֵלָיו.

בין דרך הרבים לדרך היחיד, בין המקום הנעזב למקום שאליו הולכים, בין בהלה קיומית לראייה מפוכחת, גבולות הרוח, ספר השירה ה-13 במספר של מירון ח. איזקסון, מתבונן באהבה בחיי אדם ובמחשבתו המתרוצצת, המבקשת אחיזה בזמן המתמעט. כדרכו של איזקסון, ההגות מסתמנת בו מבין קווי המתאר של היום-יום, והאפשרות כי השלם נובע דווקא מן הפגום מניעה את הרוח בנתיביה, המוכרים והחדשים כאחד.