כבר כשראה אור קובץ השירה הראשון שלו, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת (1993), נדמה היה כי תמיר גרינברג עתיד להיות מבכירי השירה העברית בדורו. שני ספריו הבאים, על הנפש הצמאה (2000), והרואין, הישארות הנפש (2017), קיימו את ההבטחה והעמידו יחד גוף יצירה משוכלל, מדויק ורב יופי, יוצא דופן באופיו ובטיבו. גוף יצירה זה מכונס כאן כולו ומציע לקוראי השירה העברית הזדמנות להיחשף אליו במבט מקיף.
מתח מתמיד בין הגופני לרוחני, בין הרגשי לאינטלקטואלי, בין הפיזיקה למטפיזיקה ובין האהבה למוות מניע את יצירתו של גרינברג ומעניק לה את כוחה. אף על פי שאינו נמנע משאיפה לשגב רומנטי, ואולי גם מצימאון מיסטי, שיריו קשורים קשר אמיץ בחיים הארציים, המוחשיים. כך, לצד שירים של חמדה ושל שמחה ארוטית, שהם מן החושניים והעדינים ביותר בשירת האהבה הישראלית, שירתו ספוגה בהשכלה ובידע, ונשענת לא מעט על מדעי הטבע, על ההיסטוריה ועל מסורת הספרות המערבית.

גרינברג הוא בן נאמן למסורת הרציונליות, התוהה בדרך השכל על היש החומרי והנפשי, ובה בעת ממשיך את המסורת ההומניסטית, הנסמכת על חשיבות היחסים שבין אדם לרעהו, חרף הכאב והאובדן שהם טומנים בחובם. בין כל אלה חייב המשורר להלך כמי שמהלך בין הטיפות. גרינברג מצליח לעשות כן בזכות שליטה מעוררת השתאות בשפת השירה, שבה הסדר המוזיקלי מאזן את המסר, טרגי או לוהב ככל שיהיה, וסופו אמירת כן לחיים, לאדם ולאהבה.

לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה מאת דן מירון.