באחד המדרשים נכתב כי שלושה אבות היו לעם ישראל. אברהם היה הר, יצחק - שדה, ויעקב - בית. אפשר לסמוך על המדרשים כי סמכו את קביעתם על פסוקים הרבה. אך מה שנותר היא הקביעה: הר, שדה ובית.

ואכן, הר האמונה הנישא תובע שדה בו יושקע כל החזון והשדה הרחב קובע מקום לעשייה, לתשומת לב לצרכי הקיום. הבית תובע מקום להניח את הראש, לתת אהבה, להעניק קשר ומשמעות. גם ההר, גם השדה וגם הבית קוראים להרבה לימוד.

הציונות ביקשה לשוב אל המתח הזה – בין ההר, השדה והבית. לדעתה, מי שוויתר על הסיכוי לשדה לא יוכל להחזיק בבית או בהר אמונותיו. לדעתה אין להיכנע ולוותר על החיים בשדה, שדה המתח של הבית וההר. הגלות וויתרה על המתח וגנזה את השדה. היא הורידה את היסודות הללו למחתרת. עתה בבואנו אל ההר, השדה והבית אנו זקוקים לכל שנוצר במחתרת הזו אך מה שגובש שם צריך עתה לפתוח חלון ולפרש את כל שהיה בסימן הגעגוע אל עמידה מתחדשת במתח בין היסודות.

כיצד מגיעים לשם? זירות אלו, בעלות המשמעות, בפגישתן מחייבות. לא רק מדרש אלא גם מעשה, עבודה ביקורת, מעורבות. לא לתת שמעורבות ועשייה יעמעמו את הרעב לחירות – הלא היא אם האחריות והיצירה.

דברים שנאמרו בחנוכת המבנה החדש בישיבה החילונית בתל אביב.