תאודור ו' אדורנו (1903-1969 ) היה מחשובי ההוגים הגרמנים-יהודים במאה ה־20 ומאנשי הרוח המובילים של "אסכולת פרנקפורט" ושל "התיאוריה הביקורתית". חינוך לעצמאות מחשבתית, שהוא ספרו הראשון של אדורנו המתורגם במלואו לעברית, יצא לאור מיד לאחר מותו והפך במהרה לרב מכר חשוב בגרמניה. הוא מציג את הגותו המורכבת של אדורנו באופן נגיש ובהיר דרך דיון במשמעות החינוך הפוליטי לאחר השואה. בספר זה אדורנו מפנה מבט ביקורתי אל רבדים פסיכולוגיים הכרוכים בפוליטיקה של החינוך וההוראה, מצביע על איסורי הטאבו ועל הסטריאוטיפים הפוגעים במעמד המורה, ועומד על השפעתה של תקשורת ההמונים על החינוך ועל עצם היכולת של היחיד לחשוב ולנהוג באופן נאור ואוטונומי. בתוך כך הוא מתריע על הסכנות האורבות לדמוקרטיה מתהליכים מתמשכים של ברבריזציה חברתית, ומנתח כמה מסממניה הבולטים: פופוליזם, הסתה נגד אינטלקטואלים, סימון אויבים מבפנים.

אסף אנגרמן, מתרגם הספר ועורכו המדעי, מרצה בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת ייל. אחרית הדבר מפרי עטו מספקת מבוא היסטורי ופילוסופי מקיף להגותו של תאודור אדורנו, על הקשריה החברתיים והפוליטיים והחינוכיים, ועל משמעותה למציאות החיים בישראל.

באסופה זו מתגלה מחשבתו המקורית של אדורנו בתוקף רב: באשר הוא דן בפשע הנאצי ובזיכרון הקולקטיבי, בשאלת הפשיזם ועתיד הדמוקרטיה, בשאלת החינוך או בסוגיות של המדיה החדשה, בכוחו לחשוף את מקורות התודעה הכוזבת ועיוותי ההוויה ולסמן דרך מוצא – דרך המחשבה החופשית.