מוזר מה שלא זוכרים. הבית הראשון שלנו, בפרבר של וֶסטון, שאני בקושי זוכר – אחי הבכור אוֹרִין אומר שהוא זוכר שהיה בחצר האחורית של הבית עם אימא שלנו בתחילת האביב ועזר לַאימא לחרוש את החצר הקרה ולעבד ממנה גינה כלשהי. מרץ או תחילת אפריל. אזור הגינה היה מלבן גס שסומן במקלות קרטיב וחוט משיחה. אורין סילק אבנים ורגבים קשיחים מדרכה של האימא שהפעילה את הרוטוטילר השכור, מכשיר דמוי מריצה שנוסע על דלק ששאג ונחר והרתיע וכפי שאורין זוכר דומה שדחף את האימא ולא להיפך, האימא גבוהה מאוד ונאלצה להתכופף בכאב כדי לאחוז בו, כפות רגליה מותירות עקבות שיכורות באדמה החרושה. הוא זוכר שבאמצע החריש יצאתי בטיסה מהדלת ולתוך החצר האחורית לבוש במין בגד פו-הדב אדום ופלומתי, בוכה, מחזיק משהו שלדבריו היה לו מראה ממש לא-נעים בכף-ידי המושטת. הוא אומר שהייתי בערך בן חמש ובכיתי והייתי אדום בוהק באוויר האביבי הקר. חזרתי ואמרתי משהו שוב ושוב; הוא לא הצליח להבין מה אני אומר עד שאימא שלנו ראתה אותי וכיבתה את המחרשה, באוזניים מצלצלות, וניגשה לראות מה אני מחזיק בידי. התברר שזה גוש גדול של עובש – אורין משער שמאיזו פינה אפלה במרתף של הבית בווסטון, שהיה חמים בגלל הכבשן והוצף כל אביב. את הגוש עצמו הוא מתאר כמזוויע: ירוק כהה, מבריק, שעיר במעורפל, מנומר בנקודות פטרייתיות טפיליות בצהוב, כתום, אדום. גרוע מכך, הם קלטו שהגוש נראה לא-שלם באופן משונה, כאילו כרסמו ממנו; וחלק מהחומר המבחיל היה מרוח מסביב לפי הפתוח. 'אכלתי את זה,' זה מה שאמרתי. הושטתי את הגוש לַאימא, שקודם לכן הסירה את עדשות המגע שלה לקראת העבודה המלוכלכת, וכשהתכופפה נמוך למטה ראתה תחילה רק את ילדהּ הבוכה, ידו מושטת, מגיש משהו; ומתוך האימהי שברפלקסים היא, שפחדה וסלדה מריקבון וזוהמה יותר מכול, הושיטה את ידה כדי לקחת את מה שהתינוק שלה החזיק – כמו כמה טישואים כבדים משומשים, סוכריות ירוקות, גושים של מסטיק לעוס למוות בכמה אולמי תיאטרון, שדות תעופה, מושבים אחוריים, טרקליני טורנירים? אוֹ עמד שם, הוא אומר, שקל בידו רגב קר, שיחק בסקוץ' של מעילו התפוח, צפה באימא שעה שהתכופפה מטה-מטה לעברי, ידה מושטת, על פניה המתנמכים צמצום עיניים זקן-רואי, ואז נעצרה לפתע, קפאה במקומה כאשר התחילה לזהות את מה שאני מחזיק, להתמודד עם ראיות למגע אורָלי עם הנ"ל. הוא זוכר את פניה כמשהו שמעבֵר לכל תיאור. ידה המושטת, עדיין רוטורוטטת, הייתה תלויה באוויר מול ידי שלי.
        'אכלתי את זה,' אמרתי.
        'סליחה?'
אוֹ אומר שהוא זוכר רק (כך במקור) שאמר משהו ארסי ועשה מין תנועת-לימבו כדי לשחרר התכווצות שרירים בגבו. הוא אומר שכנראה חש בבואה הקרֵב של חרדה איומה. האימא אף פעם לא הסכימה אפילו להיכנס למרתף הטחוב. אני הפסקתי לבכות, הוא זוכר, ורק עמדתי שם, בגודל ובצורה של ברז כיבוי-אש, בפיג'מת אוברול אדומה עם כפות רגליים, מושיט את העובש, ברצינות, כמו דוח של מין ביקורת חשבונות.
        אוֹ אומר שבנקודה זו הזיכרון שלו מתפצל, כנראה כתוצאה מחרדה. בזיכרון הראשון שלו, המסלול של האימא מסביב לחצר הוא מעגל רחב של היסטריה:
        'אלוהים!' היא קוראת.
        'הצילו! הבן שלי אכל את זה!' היא צורחת בזיכרון השני והמפורט יותר של אורין, צורחת את זה שוב ושוב, מחזיקה את הגוש המנומר גבוה למעלה בצבת של אצבעות, רצה סביב סביב למלבן הגינה לעיני אוֹ הבוהה בהיסטריַת המבוגרים האמתית הראשונה שלו. ראשים של שכנים פרבריים הופיעו בחלונות ומעבֵר לגדרות והסתכלו. אוֹ זוכר אותי מועד על החוט שתחם את הגינה, וקם מלוכלך, בוכה, מנסה לרוץ בעקבותיה.
        'אלוהים! הצילו! הבן שלי אכל את זה! הצילו!' היא המשיכה לצרוח ורצה בתבנית מדויקת בצמוד לריבוע החוט; ואחי אורין זוכר ששם לב איך אפילו בעיצומה של טראומה היסטרית קווי-הטיסה שלה היו סרגליים, טביעות רגליה ישרות כמו עקבות של ילידים-אמריקאים, פניותיה, בתוך האידיאוגרמה החוטית, חדות וצבאיות, כל זאת בעודה צועקת 'הבן שלי אכל את זה! הצילו!' ועוקפת אותי בשתי הקפות לפני שהזיכרון מתפוגג.



'בקשת הקבלה שלי לא קנויה,' אני אומר להם, קורא לתוך אפלת המערה האדומה שנפרשת לפני עיניים עצומות. 'אני לא סתם ילד שמשחק טניס. יש לי היסטוריה סבוכה. חוויות ורגשות. אני מורכב.
        'אני קורא,' אני אומר. 'אני לומד וקורא. מתערב אתכם שקראתי כל מה שאתם קראתם. אל תחשבו שלא. אני מחסל ספריות. אני שוחק שדרות ספרים וכונני רוֹם. אני עושה דברים כמו להיכנס למונית ולהגיד, "לספרייה, ותן גז." האינסטינקטים שלי בנוגע לתחביר ומכניקה יותר טובים משלכם, זה ברור לי, עם כל הכבוד.
        'אבל זה מעבר למכניקה. אני לא מכונה. אני מרגיש וחושב. יש לי דעות. חלקן מעניינות. יכולתי, אם הייתם נותנים לי, לדבר ולדבר. בואו נדבר על כל דבר שהוא. אני חושב שאין הערכה מספקת להשפעה של קירקגור על קאמי. אני חושב שייתכן מאוד שדניס גאבור היה האנטיכריסט. אני חושב שהובּס הוא רק רוסו במראה אפלה. אני חושב, עם הגל, שטרנסנדנטיות היא היטמעות. אני יכול לממשק אתכם עד שתפלו מהרגליים,' אני אומר. 'אני לא רק איזו ברייה שמיוצרת, מוכשרת, מטופחת כדי למלא פונקציה.'
אני פוקח את עיניי. 'בבקשה אל תחשבו שלא אכפת לי.'
        אני מביט החוצה. מופנית לעברי אֵימה. אני קם מהכיסא. אני רואה לסתות צונחות, גבות מוגבהות על מצחים רועדים, לחיים לבנות-כסיד. הכיסא נסוג תחתיי.
        'אלוהים אדירים,' אומר הראש.
        'אני בסדר,' אני אומר להם ונעמד. לפי הבעת פניו של הדיקן הצהוב, נושבת ממני רוח ברוטלית. הפנים של אקדמיים הזדקנו בן-רגע. שמונה עיניים הפכו לעיגולים ריקים שבוהים במשהו שהם רואים.
        'אל אלוהים,' לוחש ספורט.
        'בבקשה אל תדאגו,' אני אומר. 'אני יכול להסביר.' אני מרגיע את האווירה ביד אגבית.
שתי זרועותיי נלפתות מאחור על ידי ראש הכ., שמוריד אותי בגסות לאדמה, עליי בכל כובד משקלו. אני טועם רצפה.
        'מה קרה?'
        אני אומר 'כלום לא קרה.'
        'זה בסדר! אני כאן!' הראש צועק לי באוזן.
        'תקראו לעזרה!' צועק דיקן.
        המצח שלי לחוץ לתוך פרקט שלא ידעתי שיכול להיות קר כל כך. עוצרים אותי. אני מנסה להיתפס כרופס וכפיף. הפנים שלי מעוכות כמו פיתה; משקלו של כתיבה מקשה עליי לנשום.
        'נסו להקשיב,' אני אומר לאט מאוד, מעומעם על-ידי הרצפה.
        'מה בשם אלוהים ה...,' דיקן אחד קורא בקול צורמני, '...הצלילים האלה?'
נשמעות נקישות של לחצני מסוף טלפון, עקבי נעליים זזים, סבים על צירם, אגודת דפים דקים נופלת.
        'אלוהים!'
        'הצילו!'
        בסיס הדלת נפתח בקצה שדה הראייה השמאלי: טריז של אור-הלוגן מבואי, נעלי ספורט לבנות ונעל נאן בוש שחוקה. 'תנו לו לקום!' זה דה-לינט.
        'כלום לא קרה,' אני אומר לאט לרצפה. 'אני כאן בפנים.'
        אני מורם בעזרת הקביים של בתי השחי שלי, מנוֹער על-ידי ראש סגול-פנים למה שבטח נראה לו כמצב רגוע: 'תתאפס, בחור!'
        דה-לינט ליד זרועותיו של האיש גדל-הגוף: 'תפסיק!'
        'אני לא מה שאתם רואים ושומעים.'
        סירנות רחוקות. תפיסת חצי-נלסון מאולתרת. צורות בדלת. בחורה היספנית מכסה בכף ידה על פיה, מסתכלת.
        'אני לא,' אני אומר.