הספר פרנסיס בייקון או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו מפגיש את יצירתו של הצייד פרנסיס בייקון עם הכתיבה הפסיכואנליטית של דידייה אנזייה ושל מישל מונז´וז. שני המחברים ניגשים למלאכתם בענווה: הם אינם כותבים טקסט פרשני במובן הרווח ואינם מיישמים תפישה אנליטית נתונה מראש על היצירה. אדרבא, דומה שהציור הוא הכופה פירוש על המבקר תרתי משמע, מי זכה לצפות בתמונות בתערוכה עוד בשנות ה-40 והמנסה לנסח, קודם כל לעצמו, הוראות צפייה וכתיבה: "לחבר את הטקסט בנגיעות, כמו צייר", "כעת לכתוב. לתרגם את החלחלה הזאת למילים", "לכבד את יעדו של בייקון: לא ציור מופשט, לא ציור נרטיבי" - כך רושם לעצמו אנזייה, הבורר את כלי הפרשנות, הביקור והביקורת כאילו היה בעצמו צייר בסטודיו המעצב מושגים ייחודיים בהתאם להיגיון הכאב שהוא רואה נכחו.
מסתה של מישל מונז´וז מנסה להתמודד עם שאלת האלכוהליזם מתוך הקשבה חמורה לאמירה: פרנסיס בייקון הוא צייר אלכוהוליסט. מהי אמנות אלכוהוליסטית? במה היא נבדלת מאמנות לא אלכוהוליסטית? כיצד יכולה הפסיכואנליזה להתמודד עם האלכוהוליזם המערער על זהותם של מושגיה וגבולותיהם? במסה נוספת מפרי עטו, מבקש אנזייה לבחון את ההקבלות בין פרנסיס בייקון, סמואל בקט והפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, "שלושה חורבנות, שכל אחד מהם התמודד עם האתגר באמצעות פרדוקס יצירתי", כדי להציג את מה שהוא מכנה "אמפיריציזם חדש": שכן, כל אחד מן היוצרים האלה מתעלל בדרכו במישורים המכוננים את התיאוריה האמפיריציסטית - התחושה וצירוף המושגים.

אנו קרבים אל דרגת האפס של הציור, הספרות או ההבנה של הנפש. עם זאת, אף כי מדובר בהתקפות על ממדי המרחב והזמן, יכולה המאנות - והפסיכואנליזה בהרחבה שלה - "לשוב וללכוד ביחידה אחת את מה שעולה על גדותיו, חומק, נגוז, מערער. חוסן מושב, ניצחון הייצוג על פני ההרס: יופי".

לספר מצורפת אחרית דבר מאת הסופרת והמשוררת שבא סלהוב