`גן עדן` הוא הרומאן השביעי של טוני מוריסון, והראשון שכתבה אחרי שזכתה בפרס נובל לספרות, מסעיר ומטלטל כמיטב כתיבתה בעבר - זהו הרחב והשאפתני בין הרומאנים של מוריסון עד כה.
חמש-עשרה משפחות של שחורים - הגברים רובם חיילים משוחררים ממלחמת- העולם השניה - עזבו את העיירה הייבן שייסדו אבותיהם, והקימו עיירה חדשה, רובי - עיירה שחורה מושלמת אחת ויחידה, מסוגרת מפני העולם,```גן-עדן`` משגשג, עם חיי קהילה מטופחים, כשמיפעלם של אבותיהם במאה הקודמת משמש להם מופת.
הספר נפתח ב1976-. תישעה גברים בני רובי יוצאים עם שחר לתקוף, בעצם להרוג, חמש נשים (חלקן לבנות) המתגוררות ב-``מינזר`` סמוך לעיירה. ``השמועות כבר עברו מפה לאוזן למעלה משנה. מעשי-נבלה שהלכו והצטברו התגבשו עכשיו לכלל ראיות. אמא אחת הוכתה והופלה במורד המדרגות בידי בתה קרת-העין.
ארבעה תינוקות בעלי-מום נולדו במשפחה אחת. בנות סירבו לצאת ממיטותיהן.
כלות נעלמו באמצע ירח הדבש. שני אחים ירו זה בזה ביום ראש-השנה... הדבר האחד שמקשר בין כל האסונות האלה נמצא במינזר, ובמינזר נמצאות הנשים ההן``.
מיהן הנשים הללו, שאינן נזירות? איך הגיעו לשם ז האם הן באמת מנהלות חיים של מתירנות מופקרת? עוסקות בכישוף? מגדלות תינוקות גנובים? ומה קרה ברובי בשנים האחרונות? שעיר-לעזאזל של מה הן הנשים הללו, ומה באה ההתקפה הרצחנית לפתור?
לא העויינות בין שחורים ללבנים עומדת במרכז הרומאן. המתחים והגזענות הם יותר בתוך החברה השחורה עצמה; המאבק הוא יותר בין גברים שבכוחם לשלוט לבין נשים; ובעצם, המאבק הוא בין שתי דרכים של טיפוח האמונה העצמית והגאווה העצמית.
הרומאן פונה לאחור, במשולב עם תודעות שונות. הוא יסתיים בנקודת ההתחלה, ב1976-. אבל הדרך מלאה הפתעות. כשיגיע לסיומו - שום דמות לא תיראה לנו כפי שנראתה בהתחלה, שום שיפוט לא ייוותר בלתי סדוק, שום ביטחון לא יישאר בטוח. המציאות המקולפת בהדרגה צופנת הפתעות מתחת לכל קליפה; הסיפור מסופר שוב-ושוב אחרת. ובסוף יש לעמוס שוב על השכם את עול העבודה שאין לה סוף; האבודים הניצולים צריכים להתחיל מחדש.