יש הרואים בסילביה פלאת את מרלין מונרו של השירה. ג`ורג` שטיינר ראה בשירה Daddy את הגרניקה הספרותית של המאה העשרים, ובמכלול יצירתה: ``שירה קלינית`` שעושה את עבודת המשורר באופן נדיר ועז, הגורם לקורא להרגיש את מלוא המשמעות של היותו בן-אנוש. משמעות הכוללת בימינו הלם ואובדן. ``אני חושב שהיתה גאון`` אמר מבקר האובזרוור א. אלוורז. ``שיריה נימנים על קומץ הכתבים, שעל פיהם ינסו הדורות הבאים להכיר אותו ולקרוא לנו בשם`` אמר מבקר אחר, ומבקרות קבעו: ``עוד לא היתה סופרת שתרמה כה רבות למהפכה הפמיניסטית``.
אריאל הוא ספרה החשוב ביותר, של זו שמזמן חרגה ממעמד של משוררת, ולו אף גאונית, והפכה לגיבורת תרבות. גיבורה שכדבריה, התהלכה עם ``מחנה השמדה שלם בתוך הראש``, גיבורה שאלה אישיותה וכתביה התנקזו כמעט מכל הרגישיות, המשברים והתקוות של תקופתנו.

התרגום הוא פרי עבודה של שנות דור: כעשרים וחמש שנה למדה סבינה מסג את העולם החשיבתי-חווייתי שפלאת הפכה לשירה. מסג הפנימה וחקרה את טכניקות הכתיבה המתוחכמות של פלאת, ולימים הפיקה מתוכן את השירים בעברית.