ז`ורז` פרק הוא מן הסופרים המדוברים ביותר בצרפת של היום. מאז מותו, בגיל 46, לפני כעשר שנים, הולך וגדל המוניטין שלו כסופר הצרפתי החשוב ביותר בדור שאחרי ``הרומאן החדש``. לאחרונה הושווה פרק באנגליה ליעקב שבתאי, ועל שניהם נכתב שהם הסופרים המרתקים ביותר בספרות המאה העשרים שלאחר פרוסט.
פרק, קרוב משפחה רחוק של הסופר י.ל. פרץ, נולד בצרפת להורים שהגיעו מפולין. אביו נפצע במלחמת העולם השניה ומת מפצעיו בשבי הגרמני. אמו לא שבה מאושוויץ. הילד פרק שהה בשנות המלחמה בפנימיה, ואחר כך אצל דודתו. היום מוציאים לאור בצרפת כמעט כל מלה שכתב, ואפילו שיחזור של טיוטות שכתב בטרם מותו מסרטן.
`W או זכרון הילדות`, ספרו ה``אוטוביוגרפי`` של פרק, מורכב משתי עלילות (כולל חילופי גירסאות) המספרות לסיגורין, לכאורה בלי כל קשר ביניהן. באחת שברי זכרונות של מה בכך, ערפל צללים, על ילדותו במלחמת העולם. בשניה הוא בודה מחדש תקנון מפרט של חייה של חברה שכולה מיוחדת לספורט על אי קטנטן בארץ האש. חברה זו בדה תחילה בגיל 12, אבל הפרטים נשתכחו ממנו. דומה שהיא בנויה על פי האידיאל האולימפמי, אך בהדרגה היא נחשפת כמפלצת טוטליטארית מהלכת אימים, מחנה ריכוז ורבתי - מטאפורה הצוברת כוח מעמוד לעמוד.
הזיכרון צנום, רובו שיכחות, ספקות והשערות. השואה אינה ניתנת לתיאור ישיר. תפיסתו של פרק מנוגדת לזו של פרוסט. שום שיחזור אינו אפשרי באמת - נותרו רק הבדיה או החצי בדיה (``זיכרון פוטנציאלי, אוטוביוגרפיה אפשרית``), והכתיבה בהווה, ומה שנוצר מהצלבתם של גירסאות וטקסטים שונים זה מזה. פרק עצמו כותב על גב העטיפה במהדורה הצרפתית:
``יש בספר הזה שני טקסטים המובאים, בפשטות, לסירוגין: לראית עין כמעט דומה שאין דבר המשותף להם, ובכל זאת הם שזורים זה בזה לבלי התר, כאילו אין האחד יכול להתקיים בלי האחר, כאילו מעצם הפגישה ביניהם, מן האור שהם זורים זה על זה מרחוק, אפשר שיתגלה מה שאינו נאמר עד תומו באחד, ומה שאינו נאמר עד חומו בשני, אלא רק מה שנאמר בנקודת החפיפה הרופפת שלהם. אחד הטקסטים האלה שייך כל כולו לתחום הבידיון: זהו רומאן הרפתקאות, המשחזר, בשרירות אך לפרטי פרטים, פנטסמה ילדית על קריה המנוהלת לאור האידיאל האולימפי. הטקסט האחר הוא אוטוביוגרפיה. סיפור מקוטע של ילדות בצל המלחמה, סיפור דל מעללים וזכרונות, עשוי מרסיסים פזורים, מחסכים, משיכחות, מספקות, מהשערות, מאנקודוטות צנומות. לעומתו, רומאן ההרפתקאות יש בו משהו גראנדיוזי, ואולי מפוקפק. כי הוא מתחיל לספר סיפור אחד ולפתע, ללא התראה, מפליג אל סיפור אחר: בתוך הנתק הזה, בתוך השבר הזה, המשהה את הסיפור סביב ציפיה לא מחוורת, מצויה נקודת הזינוק של הספר כולו: אותן נקודות השהיה, שחוטיה הקרועים של הילדות ומירקמה של הכתיבה נתלים בהן``.
עד כאן דברי פרק. על הספר ועל מקומו בכלל כתיבתו של פרק מוזמן הקורא לקרא באחרית הדבר של דפנה שניצר, בסוף הספר.