ספר ראשן זה הוא הבטחה גדולה וגם מימוש של כשרון בשל. הנובלות שבו כבר הוכתרו בפרס `עיתון 77`, בפרס אקו``ם בעילום שם, ובפרס היצירה של קרן ת``א. ``הסיפור `דיסניאל` עשוי להעמיד את המספרת בשורה הראשונה של כותבי הפרוזה הצעירים`` (כתבו אורפז, באר וזיוה שמיר); וחיים באר כתב: ``לרגע חסד שכזה ממתין כל מי שאוהב באמת ובתמים את הספרות העברית... שליטה מעוררת השתאות בחוקיה של הנובלה... יכולת סיפורית רגישה ובוגרת... ואכן, הספר הוא חגיגה של מצבים ודמויות ססגוניים, והתיחכום הניכר ב``תפירת`` הפרטים למארג מעובה של התקשרויות, אינו בא במקום הספונטניות של הכתיבה והמלאות האנושית; המראה בפנטזיה, חמלה אנושית, הומור משוחרר, חזותיות צבעונית כמעט ``פוביסטית`` ולשון עשירה, מתוזמרת היטב, מעמידים כאן פרוזה לא נאיבית, אחרת, שאינה מתביישת להיות קריאה מאוד.
הדמויות הראשיות של קציר, שדרכן נמסר הסיפור, יש להן תמיד דמות שכנגד כמין מודל להזדהות, שבאמצעותה הן שוגות בפנטזיה, ובה הן כמו מבקשות להיבלע. לדמות שכנגד יש כביכול כושר להוליך את החלום ולביים את המציאות. הדמות הראשית מאמצת את חלום הדמות שכנגד ואם מתאהבת בה (כולל אהבת נשים כבושה ב``סוגרים את הים``). הכניסה לנעליה השאולות מביאה לדמות הראשית כוח חיים, הבטחה לקשר נצחי ולפרוייקט משותף. אלא שהדמויות המבטיחות מתגלות כחלולות, ``שרלטניות``, או שהן פורשות אל חיים משלהן. הדמות הראשית, בהווה מפוכח, נידונה להמשיך את החלום המנופץ עם עצמה, במצב דו-משמעי; את העתיד וה``שם`` היא ממיטה עתה בפניה אל המרחקים הגדולים של הזיכרון, והאמפטיה שלה מופנית אל מיפלסים שונים של עצמה (הקללה הגדולה בעולמה של קציר הוא אובדן הזיכרון).
ההמראה והמעוף החלומיים - באוויר, והים (הנקשר לכמיהה אירוטית) - אשכולות ``רומנטיים`` שהספר רווי בהם, בריאליה ובלשון, בונים את כל מצבי הסיום של הסיפורים כמצבים פתוחים ומעורבבים בהקשרים של מוות, כי ההמראה היא גם אובדן אחיזה, שייט אל ``הוליווד של מעלה``, והים המתעצם (ולא רק הנסגר) הוא גם ``אסון`` ושיטפון; והדמויות בסיום הן גם ``כמו ניצולים על אי בודד המנפנפים בידיהם לאווירון``.
וכל זה מכתיב את דרך מסירת הסיפור: רב-מיפלסי מבחינת זמניו, עם ערבובים בין המיפלסים; סיפור המופנה אל ``אתה`` מדומה, שהוא כעת גם מופנם ב`אני`; והאמפטיה של הדמות עם עצמה שבעבר מביאה ל``הכתמת`` הסיפור בלשון ובמושגים של האני החווה, הילדה שבעבר. בטכניקה הזאת יש לקציר ידוש ושליטה וירטואוזית.
העולם החלומי מתקשר כאן תמיד בעולמות מישניים אשלייתים כמו סרטים, תיאטרון, אופרה, ציור, משחקים וכו`. עיקר תיחכומו של הספר הוא בהפיכת כל מחוזותיו למעין חדר מראות שנראים בו פעם כמו ילדים ופעם כמו זקנים. העולמות המנוגדים כביכול הם בעצם וריאציות הנבנות מאותם פרטים. המפולת של מצב הסיום משודרת מראש בים של פרטים מקדימים סמויים (כולל רמיזות באמצעות היהודים של יצירות ספרותיות וסרטים). כל עולם מתמלא בשוליים בפרטים של ניגודו, או מכילו בכוח; הילדות משיקה בגילויים של מוות; דווקא המלון המדכא מלא פרטים מסרטיו של פליני, כולל שמו של הכלב; בית החולים רווי פרטי דיסנילנד וטלוויזיה; הזקנים הם כולם ``ילדים``; ובבית הקברות, בין המצבות, רצה אשה בהריון אחר כובעה העגול והסגול המעופף ברוח. ``מה קודרים החיים... שאו את הכוסות``.