``מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?`` שאל אב בית הדין את מחבר סלמנדרה, שיצא מלאמוניותו כדי להעיד במשפט אייכמן. ``אין זה שם ספרותי``, השיב, ``אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלאנטה אושוויץ, אשר לתושביה לא היו שמות, הם לא נולדו ולא הולידו; לא חיו ולא מתו. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים. שם כל שבר רגע סבב על גלגלי זמן אחר, ושמותיהם: ק. צטניק, שלד מספר...`` סלמנדרה - החזון האפוקליפטי של הימים ההם המשתקף בראי של הזמן הזה. העימות, החזה החשוף של דור יתום העמוד על נפשו בתוך זעקת הקרב. סלמנדרה - שיר השירים לאהבה הגוברת על הזדון ועל המוות. בהשעון של ק. צטניק מתקתק הזמן רק פעמיים: בפרק הפתיחה - טרם כול, ובפרק הסיום - ככללות הכול. ובין שתיהן מתרחש הבלתי אפשרי: השעה העשרים וחמש, שעת האפלה שמעבר לזמן. שעה זו נמסרת על ידי ק. צטניק בתמצית נשימתו של הגבול האחרון: תמציתיות הזעקה בדממתה.