ביולי 1942, באמסטרדם הנתונה תחת כיבוש גרמני, כותב הינריך מנדלסון ביומנו:
״דחסתי מעט חפצים בתיק ונכנסתי למסתור; בן רגע הפכתי מהיינריך מנדלסון לאוֹנְדֵרדָּאוּקֶר [onderduiker] - צולל, חסר פנים ושם. המסתור הינו חדרון שנבנה עבורי במשרדו של הדוד תיאו; בכניסה הוכיתי הלם; האפלולית, הדחיסות. המחנק. מארטי הסבירה לי מה מותר ומה אסור, אחר כך רבנו וגם התפייסנו; העוצר עמד להיכנס ומארטי נאלצה ללכת. התיישבתי לשולחן וניסיתי לכתוב משהו. מילים מרגיעות אותי. בהיתי בווילון הסגור. השעה היתה שמונה ורבע. חשבתי על הקיץ שבחוץ, על השמש הנוטה מעל הלִבנים של אוסטרפארק, על החשיכה העמוקה, הדחוסה, כאן בפנים, על כך שעד הסוף לא אראה איש מלבדה, ושברגע שאוציא אפי החוצה, אמות. המחשבות הללו מילאו לבי פחד.״

במשך חודשים ארוכים מתעד הינריך את זמנו האוזל, מתרגם את ״התופת״, יצירתו הגדולה של דנטה, אט־אט מאבד אחיזה במציאות ובחיים, בעוד מארטי דה־יונג, אהובתו ההולנדית, מביאה לו אוכל, אור ותקווה; לא הרחק מהם זיגי פפרמן, פליט בן גילם מגרמניה, חומק ממקום מסתור אחד למשנהו, נמלט מרודפיו, נלחם על חירותו.

בראשית אביב 1943 הינריך נאסר, מארטי יוצאת למסע נואש, חסר סיכוי, להצילו מהגורל המצפה לו, וזיגי, שנכלא ב״תיאטרון היהודי״, מקום הריכוז והשילוח הנורא שהקימו הגרמנים בלב אמסטרדם, עושה הכול, גם במחיר סיכון חייו, כדי להימלט שוב.