“אני נעה על גלגלי הפחד”, אומרת מירב. “כשאני שומעת את הצעדים שלו בחדר המדרגות, המעיים שלי מתהפכים”.
הוא מעולם לא הרים עליה יד, ואף על פי כן הרגישה מאויימת תמיד.

גבר מתעלל אינו צריך לאיים בצורה מפורשת או להרים את קולו כדי לזרוע פחד. יש לו דרכים משלו. “הוא מסתכל בי במבט מאיים”, “יש לו רצח בעיניים”, אומרות הנשים – אך מתי מגישים תלונה במשטרה על מבט בעיניים?

במשך שנים רבות הגיעו אל כותבת הספר, אסתר בלומברג, מאות נשים מכל המגזרים, המקצועות, העדות – לייעוץ. נשים אלה, רובן בנות המעמד הבינוני והגבוה, סובלות במסתרים מהתעללות בן הזוג. בעיני עצמן הן אינן נשים מוכות, אך הן מוכות אלם, אימה ובושה. המשותף לכולן הם בני זוג, לכאורה נורמטיביים, רובם אנשי הצווארון הלבן, המשליטים טרור בלי להרים יד, בלי להרים קול.

נאלמות מרים את המסך מעל דרמת האלימות הסמויה ומשמיע את קולן של הנשים הסובלות מאותה אלימות קרה מאחורי חומה של שתיקה ואין אונים. סיפוריהן של הנשים ותהליכי העבודה עמן לא רק מאירים תופעה שתוקה, אלא מעניקים כעין מפת דרכים שמטרתה לסייע באיתור תופעה ובהתמודדות איתה.