בשנות חייו האחרונות, כשכבר היה חולה בשחפת, התכתב קפקא עם אישה צכית צעירה, מילנה יסנסקה, שתרגמה את יצירותיו הראשונות
מגרמנית לצכית. ההתכתבות המנומסת בתחילתה היתה לחליפת מכתבים סוערת בין השניים, רומן אהבה במכתבים בין איש ואישה שכמעט
אינם נפגשים זה עם זה והם כמהים למשהו שנבצר מהם להשיגו: אהבה, אושר, ואולי פשוט קרבה והבנה וחום אנושי. מן ההתכתבות הזו נשמרו
רק מכתביו של קפקא, מכתבים פרטיים ואף אינטימיים מאוד, שלא נועדו לפרסום, כמובן – כמוהם כרוב הדברים שכתב קפקא, וציווה להשמידם אחרי מותו.
בקשתו לא נענתה, כידוע, ולא רק היצירות הספרותיות כי אם גם המכתבים והיומנים שכתב ראו אור בהדרגה. ביניהם המכתבים האלה אל מילנה, שמחזיקים, אולי אף יותר ממכתביו האחרים, פיסות וקרעים מכל אישיותו ועולמו, געגועיו וייסוריו וסיוטיו, ובייחוד את הרצון לחלוק אותם עם זולתו:

"מכתבי הם אמת", הוא כתב למילנה, "או לפחות הם בדרך לאמת, מה בכלל הייתי עושה לנוכח תשובותייך אילו היו מכתבַי שקר? התשובה קלה: הייתי משתגע. בזה שאני אומר בהם את האמת אין אפוא גדוּלה רבה, הלוא זה גם מעט כל כך, אני רק מנסה תמיד לחלוק משהו שאי אפשר לחלוק, להסביר משהו שאי אפשר להסביר, לספר על משהו שיש לי בעצמוֹת ושרק בעצמוֹת האלה אפשר לחוות אותו. "

התרגום החדש לעברית של המכתבים אל מילנה הוא תרגום ראשון של הנוסח השלם, על פי המהדורה הגרמנית המעודכנת והמתוארכת מחדש.
המתרגם, יונתן ניראד, הקפיד על נאמנות לסגנון המיוחד להם - ישיר, אישי, נחפז ונסער.