במוצאי שבת, 8.7.1617 , בלב פריס, הוצאה להורג לאונורה גליגאי, בת הלוויה וחברת הילדות של המלכה האם, מרי דה מדיצ‘י, אלמנת אנרי הרביעי האהוב. לאונורה, איטלקייה במוצאה, נמצאה אשמה בהתייהדות, פגניזם, כישוף ומגיה, שוד כספי הכתר הצרפתי, ריגול, ואיסוף מודי־ עין לטובת איטליה. ראשה נערף וגופה הועלה על המוקד לקול מצהלות ההמונים.

ריח העץ הנשרף התערבב בריח הזיעה החמוץ של העם בערב יולי חם. כך הסתיימה הקריירה המזהירה של אישה זרה מן המעמד השלישי בצרפת של המשטר הישן.

זהו סיפור בו עולה המציאות על כל דמיון, על אודות התנהגותם של בני האדם. סיפורה של גליגאי הוא סיפורן של נשים בחיי הציבור, של השנאה לזרים ולחולים, סיפורו של המון־העם המבקש לקחת חלק בחיים הפוליטיים וסיפור השלטון המתמרן את ההמון לצרכיו.




מדוע היו צריכים לשרוף את ה“מכשפה“? השאלה הזאת עדיין רלוונטית. היסודות המרכיבים את סיפורה של גליגאי, שהם בנאליים כמו שערורייתיים, נוכחים בצורה מובהקת בינינו ובסביבתנו.

יערה בר־און עוסקת בהיסטוריה חברתית ובלימודי תרבות. מחקרה מתמקד בחיי יום־יום, בקבוצות שוליים ובנשים. ספרה הראשון רואות את הנולד (זמורה־ביתן ואוניברסיטת חיפה, 2000) עסק בלידה ויילוד ב“משטר הישן“ וספרה השני זריחה בים התיכון (הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2005) הוא ביוגרפיה של אמריקאית בגדוד העבודה.